פנחס נקרא "קנאי". ובעצם למה? מה הקשר בין הקנאות שלו, שזה לעשות מעשה-מצווה לא פופולרי מתוך דחף של קידוש ה', ולבין הקנאה שאנחנו מכירים כרגש של רצון להיות כמו האחר ולקבל את מה שיש לו?
ה"נועם אלימלך" מסביר: פנחס במעשה שלו גרם ליתר הצדיקים הרדומים שבדור לקנא במעשה שלו. זה אותו "הלכה ואין מורין כן", כולם יודעים מה שצריך לעשות, את החובות הקלסיות, אבל יש איזה רגש רדום מגומגם – כן לעשות עוד מעשה? לא לעשות? להיות צדיק "אובר"? לא לחרוג? וכשמישהו כבר עושה את זה – אתה אומר לעצמך, אוף, הייתי יכול להיות במקומו, אני יכולתי לעשות גם את המצווה, בגלל הביישנות הפסדתי. כמו שיושבים כמה חבר'ה דתיים בשולחן ואתה מתלבט אם לזמן או לא. אם להיות יותר מידי "דוס". ואז מישהו אחר מזמן – אז אתה מרגיש קצת קנאה. הוא היה פנחס, ואתה הקנאי.
הקנאה הטובה היא זאת שאפיינה את רבי יוחנן בן זכאי. הצדיקים הרדומים לא התעוררו מקנאתו, ממעשיו המשונים. הם התביישו והתבוססו בענווה שלהם. וענוותנותו של זכריה בן אבקולס היא שהחריבה את בית מקדשנו.
שפה אחת לפרשת השבוע 