לעשות ולהיעשות

"ויעש כן אהרן", ורש"י המפורסם של: "להגיד שבחו שלא שינה". על זה שואל השפת אמת – וכי יעלה על דעתנו לומר שהיה משנה משהו במצווה?! מסביר, כי כל דבר בעולם הזה הוא מערכת כפולה: העושה והנעשה. הדלקת הנרות היא מצווה, אבל לא רק שאהרן לא שינה את המעשה עצמו, אלא הוא עצמו לא השתנה מכל המעמד הכביר של העלאת הנרות. זה לא עלה לא לראש והוא נהיה אהרן אחר פתאום. זה כי המצווה הזאת הייתה מכוונת לאהרן הבן-אדם הספציפי, ואם הוא היה משתנה, הרי שכל המכלול היה משתנה, גם אם הדלקת הנרות הייתה קורית באותו אופן בדיוק. וזה "להגיד שבחו שלא שינה" – לא שינה את עצמו ואת כל המערכת בהתאם.

אלמנט השינוי הכפול מופיע עוד בפרשה. מרים עושה טעות פטאלית – היא מייחסת את המעשה של משה לגירוש אשתו בתור שינוי שאינו נדרש. גם אהרן והיא נביאים, והנה הם יכולים להשאיר את הנעשה (נבואה) מבלי אותו שינוי חיצוני של לפרוש מן הציבור – אז מה הקטע במשה? לכן נדרש להסביר לה שדווקא במשה השינוי הזה כן נדרש.

ויש עוד מקום שהטעות הזאת מתרחשת: במתאוננים. לעם נמאס את אותו שטאנץ של המן. הוא רוצה לגוון, הוא חושב שהרענון בתפריט יתן לו חיים טובים יותר, אולי אפילו חיים רוחניים טובים בחינת "מרחיבים דעתו של אדם". הבשר הוא כי "נפשנו קצה". לנפש נמאס. המתאוננים חושבים שהשינוי החיצוני, במעשה, באוכל, הוא באמת ישפר את המצב, במקום להבין שאפשר לאכול את אותו אוכל, המן, ולהשתמש בו כמקפצה רוחנית, פה הכול תלוי בגישה, והעושה עצמו יכול לשנות את כל המציאות למרות שהאוכל הוא אותו אוכל כל יום. ואולי זה הסוד שכל אחד היה לו טעם אחר למן.

נזיר חברותי \ עם שלא מהעולם

פרשת נשא

פרשת נזיר סמוכה לברכת כהנים. מדוע? הכהן תפקידו לקשר בין עם ישראל לבין ה'. הוא איש שעושה שלום בין אדם לחברו ובין יהודי לאביו שבשמיים. מצד אחד אין מנותק ממנו אך אין יותר מחובר ממנו. על הנזיר להיות כמו כהן. שלא יטעה ויחשוב שהוא מתנזר לתועלת עצמו. הוא מתנזר כדי שהוא יהיה אדם יותר טוב. הוא מונע עצמו מיין – כי הוא פגע באנשים בגלל היין, ולא כי הוא לא רוצה להיות במקומות חברתיים. הוא מתכער כי הוא התעסק כל היום בעצמו וביופי שלו ולא באחרים. נזיר ששקוע בנזירות שלו מנותק מהעולם. "צדיק בפרווה". נזיר זאת זכות – "ואקים מבניכם". המשמעות של ההקרבה שלו זה למעשה לתת לאחרים על גב עצמו. זאת הקרבה אמיתית. לא להקריב בשביל "התחזקות אישית" כמו נזירי אומות העולם. כי אין דבר כזה באמת התזחקות אישית. אדם מתחזק בתוך התכללות עם ישראל. רק ביחד. כמו במתן תורה. "וכשאני לעצמי מה אני". הילד בסיפור הבא הבין באמת מה זה נקרא להקריב – לוותר על עצמך. לא רק המעשה הטוב, אלא חסד טוטאלי. הנזיר צריך לבטל עצמו – בשביל ה' ועם ישראל, ולא בשביל עצמו, אז אין ביטול.

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?". התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(הסיפור מתוך: http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=59309#.V127q_krI2y)

טעמים לרות בשבועות

יש טעמים רבים לקריאת המגילה. טעם אחד משך את ליבי. בפרשת נוח מסופר שהגויים נפרדו: למשפחותם, בארצותם ללשונותם. בעצם, יש כאן 3 סוגי עמים: עם אתני, עם טריטוריאלי, ועם לינגוויסטי. בני ישראל לפני מתן תורה היו עם אתני. כולם היו בני יעקב, ולא ניתן להצטרף לעם כזה אם לא נולדת למשפחה הנכונה. במתן תורה קרה שינוי. כעת: "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כמו שאמר רס"ג. זה העם היחיד בעולם שמה שמאחד אותו זה התורה. ממילא, כעת אפשר להצטרף לעם ע"י קבלת התורה. לכן קוראים רות, לחגוג את האופציה להצטרפות.