כל הקורבנות קשורים לחטא. אפילו קורבן יולדת בא על זה שנשבעה שלא תזדקק יותר לבעלה. אבל קורבן אחד מיוחד יש – קורבן תודה. מי מביא קורבן תודה? אותם 4 שהגמרא אומרת שצריכין להודות, אותם אלו שמברכים הגומל: החולה שנתרפא, האסיר המשוחרר, הולכי המדבר ויורדי הים. ועל מה הם מביאים את הקורבן? מה המהות של קורבן התודה?
אם הייתי אומר שהם מביאים את הקורבן כי קרה להם נס גדול – אז הדברים דורשים ביאור. הרי ניסים קוראים תמיד, אנחנו נצולים מצרות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז מה מאפיין דווקא את אותם 4 אנשים? השפת אמת מסביר, שאותם אנשים לא סתם זכו בנס, אלא הם זכו והצליחו לראות שאכן היה פה נס, שהיה שינוי בטבע. החולה זוכר כמה נורא זה להיות בסכנת מוות, אבל עכשיו הוא מגלה את הרווחה. גם בתוך המציאות העגומה, כל הארבעה הצליחו לראות את ההצלה מעבר, את השינוי המבורך, את הנס בתוך הטבע.
הדבר נרמז בקורבן שהם מביאים המלווה בחמץ ומצה גם יחד. חמץ לא היה מובא לעולם במקדש מלבד התודה והביכורים. החמץ מסמל את הטבע, המציאות המוזנחת והנשכחת מלב. מצה מסמלת את ההשגחה, כזאת שתמיד שומרים עליה שלא תחמיץ. בעל התודה הצליח למצוא את "המצה" בתוך "החמץ".
ועל זה הקורבן מובא. כמו הסיפור הידוע עם הרבי שהורה להכניס עז לבית צפוף, ולאחר שבוע להוציא אותה. בעל התודה מכיר ברווחה, במתנות החיים, וזה משהו שלא קורה כל יום למרות שכל יום קורים ניסים.
הרי"ף שואל מה זה שינוי הלשון בגמרא: "צריכין להודות" ולא "חייבים" או "מברכים". ונראה לי תשובה משלי – שההודיה היא צורך. הוא חש להודות בגלל ההצלה שהוא ראה בעיניים. הלקח הוא שאם אנו היינו רואים גם את ההצלות היום-יומיות, אולי לא היינו מפסיקים להודות לעולם.
שפה אחת לפרשת השבוע 