קטן ואיכותי

עקב – אלו מצוות שאדם דש בעקביו. רש"י מעלה על נס את המצוות הקלות, הפשוטות, של היום-יום. המצוות שעושים ללא תשומת לב, דווקא בהן תלויה הברכה הגדולה של ירושת הארץ, ולא המצוות הקשות והגדולות. מדוע?

השפת אמת, בתוך שלל תירוצים, מביא תירוץ נחמד. קיום המצוות לשמה. במצוות גדולות תמיד תהיה איזשהי נגיעה, איזשהי גאווה כתוצאה מהמצווה או איזשהו אינטרס לזכות בעולם הבא. מאותן מצוות קלות שאנחנו עושים כלאחר יד, אין לנו ציפיות. אין הכנות או כוונות. פשוט עושים את הציווי. לשמה. שלא על מנת לקבל שכר. דווקא המצוות האלו יוצאות נקיות וטהורות מכל דבר אישי, ולכן שוות יותר.

עוד אומר השפת אמת, שבפרשה מסופר שה' אמר למשה: "פסל לך" – כאשר אדם שם את ה"לך" בסוף, הוא זוכה לתורה. כאשר אתה שם את ה"לך" בהתחלה, יוצא לו "לא תעשה לך פסל" – עבודה זרה, שהיא למעשה עבודת עצמו.

יהי רצון שנזכה בזכות קיום מצוות לשמה לשבוע מטוב הארץ.

נחמו-נחמו

בהמשך לא מכוון לשבוע שעבר, נראה שגם הנחמה הכפולה שהנביא ישעיהו זועק ("נחמו-נחמו") מקורה בבורות כפולה. (אישית, אני רגיש לנושא כי הוא אחד מתחומי המחקר שלי).

סוקרטס דיבר על "בורות כפולה". הבור גם לא יודע את האמת, אך הוא גם לא יודע שהוא לא יודע. זאת מעטפת חזקה שמונעת ממנו להתקדם או לגלות את האמת. ולמקרה היהודי: ירמיהו כל בוקר בא לאדם וצעק שהמקדש יחרב. העם בשלהם, "היכל ה', היכל ה', היכל ה'" – אפילו שלוש פעמים, הם משוכנעים בסיפור שהמקדש הוא לא בר-חורבן, שהיו-לא-תהיה. מן הסתם, מזה יוצא שנבואות ירמיהו הן שקר, בדויות מליבו, והפורענות שהוא מצפה לה היא ע"י מתווך – כלומר, הנביא.

והמקדש חרב. העם בהלם. הוא מפרש את זה כאילו ה' עזב אותם. מדוע "ותאמר ציון עזבני ה'"? כי הם עדיין באותה קונספציה, שזה ההסבר היחיד עבור החורבן. מגיע ישעיהו ואומר "נחמו נחמו עמי – יאמר אלוהיכם". הנחמה היא כפולה, מעבר לכל הנבואות האופטימיות של בניין וגאולה, יש גם את הגילוי המרעיש של "יאמר אלוהיכם" – אתם מקבלים את המסר מה' ממש, לא על ידי נביא או מתווך. זהו תיקון מחשבתי שהעם עובר מימי ירמיהו. שם הם לא האמינו שדבר ה' הוא אותנטי, שה' בכלל מתנבא, ולגלות שגם בחיים האלו יש מציאות אלוקית, זהו גילוי דתי חדש, מרעיש, ומנחם לכשעצמו. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

כל 7 הפטרות הנחמה הם מישעיהו. המדרש מגדיל ואומר שישעיהו הוא נביא מיוחד, בכך שהוא שפך את רוחו עליו ישירות ולא ע"י נביא אחר (לא כמו נביאים אחרים, כמו שהמדרש מדקדק מפסוקים). הנחמה הכפולה היא בשינוי התפיסה – כפי שהקוצקר אמר, אפילו "בעת היא" – לקראת המוות, משה מתחנן לתפוס בראשו את ההכרה "ה' אלוקים!".

שנאת חינם כפולה

מבואר בספרים ששני בתי המקדש היו אחד. ששניהם היו "באותו בחינה" – נבנו ביד אדם, היו באותו מתכונת (עולי בבל שחזרו את הראשון במקום לבנות לפי נבואת יחזקאל מ"ג), אפילו נחרבו באותו יום. ועדיין, יש הבדל אחד – שניהם נחרבו בשל סיבות שונות. האמנם?

מהי שנאת חינם? שנאת חינם היא בורות – היא שאני לא יודע את הסיפור המלא ובגלל זה אני שונא מישהו אחר. אני לא דן אותו לכף זכות.

מספרים, שרב מסוים הגיע לחתונה עם הגבאי שלו. כשהוא ניגש לומר 'מזל טוב' לבעל השמחה, אמר לו בעל השמחה: "קיינר האט דיך נישט געריפען" (אף אחד לא קרא לך). הגבאי היה בטוח שכשרבו ישמע את התייחסותו המעליבה של בעל השמחה יסוב על עקביו ויצא מהארוע. כך מתייחסים לאורח? אבל אותו רב עשה עצמו כלא משים לב ונשאר בחתונה. לאחר שיצאו השנים מהחתונה החליט הגבאי כי לא ניתן לעבור על כך בשתיקה. הלך והזמין אסיפה דחופה את חברי הקהילה וסיפר להם את אשר אירע. לאחר דין ודברים הוחלט להוציא כתב מחאה נגד בעל השמחה על כי ביזה את הרב, ולפני שהודפסו המחאות החליטו ליידע את הרב במהלך. תמה הרב "למה להוציא מחאה?" ענו לו "הוא ביזה אותך!" "אותי הוא ביזה?" שאל הרב.

קם הגבאי והזכיר לרב את אירועי אותו לילה. ענה להם הרב: שמעו מה היה, אותו בעל השמחה הגיע מחו"ל לחתן את בנו בארה"ק ולא היה לו מכשיר נייד, אז אני נתתי לו את המכשיר שלי ואמרתי לו שהיות ובכל מקרה הפלאפון שלי לא בשימוש הרבה יכול להשאיל את המכשיר, ואם יהיו שיחות חשובות שידווח לי, וכאשר נפגשנו בחתונה הוא אמר לי ש"אף אחד לא התקשר אליך!".

למעשה, השורש של העברות היא שנאת חינם. שנאת חינם ביננו לבין אבינו שבשמיים. הנביא צווח – "ישראל לא ידע". לא רק ידענו, לא היינו פוגעים כך בריבונו של עולם, לא היינו עושים עבירות חמורות כל כך. וכולהו חד הוא.

Freeze, Fight, Fly

המדרש על הפרשה תמוה מאוד. הוא מתחיל בסקירה של כל אבות האומה שברחו: יעקב מעשיו, דוד משאול, הרוגי מלכות מהרומאים…אבל, הוא מציין, לא כך היה אצל אבותינו במדבר, שה' הנחה אותם בכל המלחמות.

מה רוצה המדרש לומר? יכול אדם להסתכל על רשימת המסעות הארוכה ואפילו לשרטט במפה ולסבור שבני ישראל התנהגו בצורה אימפולסיבית של בריחה. מתקדמים עד שפוגשים את העמלקי \ האדומי \ סיחון \ עוג \ מצרים ובורחים מהם עד שימצאו את הצרה הבאה. לא כך, אומר המדרש, אלא ה' הנחה אותם דווקא דרך כל הקשיים האלו כדי לחזק אותם, כדי לתרגל אותם ברוחניות ע"י ראיית ניסי המלחמה וגם בגשמיות לקראת הכניסה לארץ. לאסוף כמה שיותר התנסויות.

בפסיכולוגיה מדברים על 3 מצבים שיכולים להיות כשאדם מגלה קושי. Freeze – הוא קופא במקום. הלם. מהמצב הסטטי הזה לא יכול לצמוח כלום. "והיו הערים למקלט מגואל" נאמר בפרשה – במציאות של "עיר", דהיינו קבועה, לא תצמח גאולה. (לקחתי מכאן) יש גם Fly – הבריחה, רואים קושי וישר עושים "אחורה פנה", מסרבים להתחזק ממנו ולהבין שה' מנחה אותנו לפעמים ממנוחה למלחמה (מוצאיהם למסעיהם) ולפעמים להפך (מסעיהם למוצאיהם). על היהודי להבין שכך הם חייו, ושהמלחמות לא יגמרו ולכן עליו לדעת ללחום, Fight, לנצל את רגע המשבר לצמיחה.

אומר הבעש"ט, "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". על השינוי לשון "מן המיצר- במרחב". שדווקא מתוך המיצר, מן המצב של צרות, יש את האופציה לקרוא לה', מה שאנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים במרחב. כנ"ל על הפסוק "עת צרה ליעקב, וממנה יוושע" – מתוך הצרה.

הרבי מצאנז פעם אמר שהדברים החשובים לא כתובים בתורה. נכון, כתוב לשמור שבת או מה אורך הלולב שאני צריך ליטול, אבל לא כתוב עם מי להתחתן ואיפה לגור. ומדוע? כי אם היה ככה אז פשוט הייתי פותח שולחן ערוך ומגלה את כל התשובות ולא הייתי צריך להתפלל אף פעם. זה שיש צרה, קושי, בלבול, הוא שמאפשר את הקריאה בחוזקה לה', המסע המטלטל מזמין אותנו לחזור הביתה. כמו ששמעתי באחד השירים בני זמננו: only hate the road when you missing home.

(מבוסס על השפת אמת, כדאי להשוות גם לזה)