קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

כסף זה טוב או רע? \ לא עם של פראיירים

כי תשא \ פרשת שקלים

המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.

יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.

הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.

הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.

פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים

משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?

ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.

הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.

עוד לא ראינו דם \ להאמין בשמים

שני וורטים לפרשת השבוע.

עוד לא ראינו דם

"ונכבדתי בפרעה", אומר ה'. מה יש להיכבד בפרעה? הרי ה' הוא מלך הכבוד, אינו תלוי בשום נברא שלו. למה הוא צריך שפרעה "יעשה לו כבוד"? ואיזה כבוד הוא בדיוק עושה לו? טובע בים?  העניין מוסבר ע"י המדרש. משל לשני אתלטים – אחד האלוף הנוכחי והשני הטוען לאליפות. בגמר הגביע חל מהפך וניצח האלוף החדש את הישן. לקחו את הכתר מעליו והעבירו אותו לחברו. מי גרם לחזק שיקבל את הכתר? האם הוא עצמו? התשובה היא לא! כדי שיהיה אלוף, כדי שהוא יזכה בכתר, צריך שיהיה קרב, צריך שתהיה תחרות, צריך שיהיה מנצח וצריך שיהיה מפסיד. המנצח לא היה זוכה בכתר אם לא היה מפסיד – ולכן הוא צריך אפילו להודות לו…

ה' הוא מלך הכבוד. אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו צריכים לראות כאן קרב, מהפך. המפלה של המצרים היא לא סתם רצון של ה' לעשות להם רע. אין הרעה יוצאת מלמעלה, אלא כל רע יוצא במגמה מסויימת. המפלה של המצרים הייתה למטרת העלאת קרן האמונה בה'. ככה עושים כבוד.

הקוצקר שאל את חסידיו פעם – מדוע הנס היה בקריעת הים, האם לא היה מספיק שהים היה נהפך ליין והיו כל החסידים שותים אותו? וענה להם – אם כן, במה המצרים היו טובעים?

נס קריעת הים הוא בעל כמה פנים  – של עם ישראל, של המצרים, של הקב"ה, של המלאכים, של הים ואפילו של הסוסים. כל אחד נותן את ההיבט שלו, ומה הוא למד מהנס.

להאמים בשמיים

אמרו שעל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונות המרכבה שלו. ואם כן, שואל הרוז'ינר, מדוע נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? הרי זאת הייתה ידיעה ברורה ולא אמונה!

אלא, שכאן נמצא הקטרוג. היצר הרע בעת גילוי אותו נס רצה לתת מחשבה בליבות בני ישראל שזהו, הם הגיעו לרוויה, לדרגה הכי גבוהה שיכול להיות, כולם חכמים גדולים ונבונים. אבל זה לא מעקרונות הדת שלנו. דווקא מי שמתקרב יותר, מתרחק יותר. "התנבא באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו". משה אץ מהר להסביר להם שיש להם עוד הרבה עבודה כדי להתקרב לה', ולכן יחד עם כל החזיונות הנוראים, הם צריכים לדעת שיש עוד במה להאמין, גם כשאתה יודע הרבה. הם קיבלו את דברי משה ולכן: "ויאמינו בה'" – בחלקים שעדיין לא ידועים, "ובמשה עבדו".

באמונה היהודית אנחנו נוהגים להמשיל את האלוהות לשמיים. למה? יש בשמיים משל לתפיסה שלנו את ה'. השמיים ברורים לכל – אין מי שיכול לכפור בהם, אבל האם יש בהם איזה משהו שאפשר לתפוס? ככל שאתה מתתקרב יותר לשם זה נראה כאילו הם מתרחקים. נראה שעוד רגע אתה יכול לקטוף את הירח ואת השמש,אבל כל ניסיון אתה מגלה עוד משהו על הפיזיקה הנהדרת. וזה רק מפעים אותך יותר, רק מתחשק לך יותר להיות שם ומסעיר את הדמיון. ולפעמים, השמיים מכוסים בעננים ולא רואים אותם. אבל מי שיודע קצת הסטוריה, זוכר את אותו יום אביבי שהשמיים האירו, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים.

משחק מחבואים

משה טירון היה לנבואה, אומר המדרש. אז נתנו לו בהתחלה חזון נבואי פשוט – סנה בוער. ומה הפירוש של החזון הזה? המהר"ל מביא בשם המדרש 2 סיבות.

  1. "בכל צרתם לו צר" – כפי שעם ישראל סובל בגלות מצרים המצירה ומציקה, כך כביכול ה' סובל "בתוך הסנה" – שיח קוצני ולא נעים. זה אופן ראשון של הסתר פנים. השכינה בגלות, בצער, בקטנות.
  2. במדרש מסופר שהגוים שאלו את רבי יהושע בן קרחה למה ה' לא התגלה למשה בחרוב או בשקמה. השיב ר' יהושע: ללמדך שאפילו בסנה קוצני ושפל השכינה שורה. ההיבט השני של הסתר פנים הוא מצד היהודים, שהם עצמם לא מאמינים שה' יכול לגאול אותם. שגם במצב הקשה והצר, בתוך הסנה, יש מציאות של שכינה. ה' מופיע לא רק בהדר, אלא גם ביום-יום הקשה והמר. ואם מסרבים להאמין בזה, זה המשמעות הקשה יותר של הסתר פנים ושל גלות.

כך מספרים על נכד הרבי מזלוטשוב שהתחבא ואף אחד בא לחפשו. כשיצא מהמחבוא בבכי לסבו, אמר הסבא: "אף כך הקב"ה בוכה: החבאתי את עצמי ואף אחד לא מחפשני".