מה נשתנה?

לפני שיוסף מתוודה לאחיו, הוא קורא: "הוציאו כל איש מעליי!". מדוע?

"איש" הוא לשון חשיבות ושררה. אין במקרא אנשים פשוטים. כל איש הוא פרסונה. "איש יהודי" ו"איש צר ואויב" היו גיבורי המגילה.

יוסף ירד למצרים בסתר, כעבד. עם הזמן הוא התפתח, נהיה מכובד, הפך להיות "איש". האם הכבוד שינה אותו? כדי להתוודות על האמת, כדי לאזור אומץ לספר סוד נורא, צריך להשיל את כל המסכות, את כל הכיבודים, את כל המשרתים ולהיות פשוט עצמך. כשיוסף אומר "הוציאו כל איש מעליי", הוא מראה שה"איש", שהכבוד, היה רק "מעל", ולא היה משהו מהותי. את זה אפשר להסיר, ואז לדבר דוגרי.

מסופר על האחים הקדושים, ר' אלימלך ור' זושא, כשהיו עניים היו מתארחים אצל איזה חייט פשוט. לימים התעשרו והתפרסמו, וכשבאו לעיירה הציע הגביר לארחם. "אנחנו לא השתנו מאומה", טענו האחים, "זולת הסוס והעגלה שבאו איתנו. על כן נישן אצל החייט כבשנים קדמוניות, והדבר שהתשנה, דהיינו, הסוס והעגלה, אתה יכול לארח אצלך". הגביר קביל "לארח" את הסוס אצלו והאחים נשארו אצל החייט.

יוסף השאיר את הסוס בבית פרעה, ונשאר עם האחים שלו, כמו לפני.

משחק האסוציאציות

הקדושת לוי שואל – למה כשהחשמונאים הגיעו למקדש, הדבר הראשון שהם רצו לעשות זה להדליק את הנרות? הרי עבורות המקדש מרובות: קטורת, לחם הפנים, קורבנות…למה דווקא נרות?

יש כמה תירוצים לשאלה הזאת. למשל: כי הנרות הם הקורבן המיוחד של הכהנים (רש"י ראשון בפרשת בהעלותך). אבל הקדושת לוי נותן תירוץ אחר. משל לבן-מלך ואביו. מתי הגעגוע של הנסיך גבוה יותר? כשהוא רחוק ואינו רואה אותו, או כשהוא נמצא בחצר של הבית, רואה את אביו דרך החלון, אך הדלת נעולה? ודאי שהמצב האחרון. יש ליהודים מצוות רבות התלויות בנרות. כל שבת בימי הכיבוש היווני הדליקו בבתי ישראל נרות שבת, והלב נחמץ. הנר אצלנו דולק – אבל במקדש לא. הם ראו את נר השבת וזכרו – זכר למעשה בראשית: יש ניסים שמשנים את הטבע, זכר ליציאת מצרים: כל גלות, כל חושך, היא עם קץ. הם השכילו לקשר מה המשמעות של מה שהם רואים. חז"ל קבעו את מצוות החנוכה בנרות, כדי שנזכר ממש באותם נרות של המקדש, ולא כדי סתם לעשות אור בבית, אלא להיות סמל. החוכמה היא לדעת על מה הם מצביעים.

מסופר על זוג שרצה להתגרש ובא לרבי מאפטא. נולד להם בן במזל טוב, האבא רצה לקרוא לו "יעקב" על שם אביו המנוח, שהיה אומנם שואב מים פשוט, אך ירא שמיים. האמא רצתה לקרוא לו, במפתיע, "יעקב", על שם אביה הנוח, שהיה תלמיד חכם. הרבי הציע פשרה. יקראו לרך הנולד "יעקב", אם יהיה שואב מים – יהיה זה על שם אבי האב, אם יהיה תלמיד חכם, יהיה זה על שם אבי האם.

ההורים בסיפור לא התווכחו על השם. הם התווכחו על הרפרנס, על המצביע, כי לשם אין משמעות מיסטית לכשעצמו, רק שהוא מצביע על משהו. גם בפרשה, נראה שפרעה יודע טוב שהחלון מצביע על משהו פנימי אצלו, אבל הוא לא מוצא מה. יוסף החכם מצליח לגעת בדיוק בנקודה הנכונה, ולדעת על מה חלום פרעה מצביע.

מסע של צדיק

הרבי מקוצק אמר פעם שיש 2 סוגי צדיקים: צדיק בפרווה וצדיק שמדליק מדורה. הצדיק בפרווה הוא מדומה, הוא דואג רק לרוחניות שלו, לצדיקות שלו, מתחמם לבד. הצדיק שעושה מדורה מצליח ללכד את כולם ביחד, להלהיב אותם ולחמם את כולם. יוסף הצדיק לא היה תמיד צדיק. הוא התחיל בתוך צדיק קטן בפרווה: "ויוצא יוסף את דיבתם רעה", צדיק כזה כל פיפס קטן מפריע לו, כל התנהגות שלא כיושר הוא מגיב בקנאות ותוקף את הסביבה במוסר רב. הוא רואה רק את הרע, את מה שיש לתקן. מה הפתרון? להוריד אותו מצריימה. יוסף גדל תחת הסינר של יעקב, ואולי אם יתוודע לעולם הגדול יראה שזה לא כל כך פשוט להיות צדיק. רחוק מהבית הוא כבר לא זוכר את כל הדברים הרעים שעשו האחים, הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בתכונות הטובות שיש בכל יהודי. "דמות אביו נראתה לו בחלון". עכשיו, שהוא למד להסתכל על הנקודה הפנימית שתמיד מאירה, המסע הושלם והוא צדיק אמיתי. צדיק שיודע לראות את הטוב.

וזה לא דבר פשוט לראות את הטוב. זה אולי הנס של חנוכה. המכבים מצאו פך שמן קטן, שבא ללמדנו: תמיד יש תקווה, גם בערימות הטומאה, יש נקודה פנימית מאירה שרק צריך לחפש, ולמצוא אותה זה בגדר נס שהופך אותך לצדיק. ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.