פוסט מיוחד בשיתוף בעל הפוסט "שבת שלו".
בני גד ובני ראובן הם מקרה מאוד מוזר. הם מעלים דרישה חריגה, במימדים שאפילו מזכירים למשה פרשות טראומטיות מההיסטוריה (המרגלים). אבל משה מקשיב ל"טיעון" שלהם ובסוף משתכנע ומאשר להם להתיישב בעבר הירדן תחת כל התנאים.
הדבר המפתיע שכל זה נעשה ללא התייעצות אלוקית, אין פה שאלה או נבואה כמו במקרה של פסח שני או בנות צלפחד. כאילו שמדובר רק בבעיה טכנית קלה ולא החלטה היסטורית של 2.5 שבטים.
האם הפתרון נטוע בצורה שהם דיברו? יש משהו מאוד לוגי וענייני ב"הארץ…ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". משהו אפילו סילוגיסטי. "כל בני האדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם". כאילו הם מצפים שמשה רבינו יעשה 1+1, מנופפים בידיהם ומצפים שהוא יבין את המסקנה מעצמו…
תשובה ראשונה: יכול להיות ש…כן! משה למד את הלקח מפרשת פנחס ומבין ש"איש על העדה" צריך גם להקשיב לעם ולא נדרש לדעת אלוקים על כל שאלה. "דברי חכמים בנחת נשמעים" – לא רק שהם נאמרים בנחת, אלא גם זה שיודע לשמוע את הדברים, הם חכמים באוזניו.
תשובה שניה: אולי הכול זה עניין של תזמון. הנחלה של בני השבטים אינה בכלל בסימן שאלה. "באה נחלתנו" הם אומרים – ומשה מסכים לדעתם. זאת באמת הנחלה שלכם. אתם צודקים. אלא זה זמן לא טוב. רגע לפני שנכנסים לארץ זה עלול להתסיס ולהניא את לב העם. משה כמנהיג אחראי יודע ש"לכל דבר זמן ועת". אבל הם ממשיכים לענות וסותמים את טענותיו. מסכימים להילחם גם על הארץ וגם על האמת.
נוצרת כאן מערכת של הקשבת המנהיג לעם, משפט לוגי והגיוני, הכרעה אנושית ללא צורך בהתערבות אלוקי, או בקיצור: מערכת שלטון.
שפה אחת לפרשת השבוע 