אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)

כשהאמונה הופכת אישית

הרמב"ן מקשה קושיה. לפני הסיפור של נוח, התורה מספרת שהוא היה צדיק תמים וכו'. אבל באברהם לא נאמרו כלל מידות טובות, ישר – לך לך וכל הניסיונות. יש כמה פתרונות (יחד עם משל הבירה הדולקת הנפלא), אבל לא אתעסק בהן. מתי באמת נאמר משהו טוב על אברהם? רק באמצע הפרשה – "והאמין בה' ויחשיבה לו צדקה". אברהם מאמין, וזה נתפס כדבר טוב. אבל מה ז"א – הוא לא האמין לפני בכל ההבטחות על הארץ ועל האומה?

לכולנו קל להאמין כשהאמונות רחוקות מאיתנו, לומר "ה' משלם שכר טוב ליראיו, מגן לכל החוסים בו, עושה ניסים…". כאן כולנו מאמינים בני מאמינים. אבל להאמין שה' עושה לי אישית ניסים, שהוא יושיע אותי אישית מהצרה שאני נתון בה, שתקרה לי קפיצת הדרך בצורת אוטובוס שהפתיע לבוא..כאן האמונה הופכת להיות קשה. זה באמת ניסיון להאמין. כמו הסיפור על האריז"ל שביקש מתלמידיו לעשות שבת בירושלים. כל ההבטחות הקודמות לא נגעו ספציפית לאברהם. הם נגעו בעתיד הרחוק, ביעד ובחזון. ברעיון קל להצהיר באמונה, אבל במימוש פחות, אברהם ניכר בגדולה שהאמין שגם לו ספציפית ולשרה הזקנים יקרה נס ויוולד בן. ואולי זה תירוץ גם לשאלה איך בדיוק ברית בין הבתרים נחשבת ניסיון, כי זה באמת קשה.

אנחנו מברכים "מגן אברהם". אבל אברהם מת ממזמן. אלא שהפשט הוא לכוון שה' משגיח על הפרטים, על ה"אברהמים" שאמרו "אנוכי עפר ואפר". וזה מלמד שיעור גדול על מה זה אמונה. זה לא מס שפתיים שמישהו מצהיר. אלא זה קשר. המגן אפקטיבי במלחמה רק כשהצד השני אוחז אותו קרוב אליו ורואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה", זה להכניס את הקב"ה לתוך החיים האישיים שלנו.

רחמנא שרירא בעיא

למה ה' לא רצה במנחתו של קין?

הקב"ה רוצה שרירים. רוצה מאמץ. המגמה של המצוות היא שינוי הטבע, הגבלת המאכלים והפעולות, ומעשים אקטיביים.

גם בקורבנות, זה לא חוכמה להביא משהו מהמוכן. פעם אחת שתלת עץ ומאז אתה רק אוסף את הפירות. אבל מה באמת עשית? אם היית מוצא פר שירביע את הפרה, מגדל את הבהמה הנולדת, מאכיל אותה, לוקח אותה לוטרינר, נקשר אליה, ובסוף מקריב אותה – איזה מאמץ, איזה דרך עד להבאת הקורבן. אם היית זורה חיטים, משקה, קוצר, קולה, מסנן, גורס, מנפה, טוחן, אופה עד למנחת תנור, או אם הייתה דש את הזיתים לשמן בבית הבד או מתסיס ענבים עד ליין, זה קורבן לראוי – ואכן זה סוג הדברים שהקריבו במקדש.

התורה אסרה להקריב דבש. הסיבה היא שדבש לא דורש ממך מאמץ. הלכת והקרבת. גם פירות נקראות דבש (כמו תמר). מה אתה עשית בשביל הקב"ה? הפרי יפה, אבל רחמנא שרירא בעיא. וקין הביא מפרי האדמה.

(ע"פ משך חכמה, פרשת בראשית)

סוכות – על דגים וחכות

מה ההבדל בין סוכות לפסח? מדוע בסוכות המצווה לשמוח יותר מאשר פסח?

פסח הוא חג המקושר למידת החסד – זהו טוב אלוהי שופע המגיע עוד ועוד, ללא כל זכות טובה, לא כי מגיע, אלא כי ה' רוצה לתת. לכן הסמל של פסח הוא אגודת אזוב (שטבלו בדם ומרחו על המשקוף ועל המזוזות), הרומז לענווה, לשפלות רוח, לכלומיניק שה' עושה איתו חסד.

סוכות מקושר למידת תפארת – שזה להביא את מה שמגיע (גבורה), אבל בצורה שעדיין באה לכיוון האדם, משפט הבוחן את מהותו האמיתית של האדם ולפי זה חורצת את דינו. לאחר שכבר קיבלו בני ישראל את התורה, הם יכולים בעצמם "לייצר" זכויות, יש להם על מה להישען – זה המעשים הטובים שהם עושים ויכולים לעשות, ולפני מתן תורה לא היה אופציה כזאת בכלל.

יש כמה דרגות לצדקה. אפשר להביא לעני דגים, ואפשר להביא לו חכה. בסוכות אנחנו לוקחים את החכה ביד ומשוויצים בה, שה' גמל לנו, לא רק בדגים (בפסח), אלא גם בחכות (הוא הלולב בסוכות המסמל את המצוות כולן). אנחנו יצרני מצוות, ושמחים בזכות ולא בחסד. זאת שמחה אמיתית.

(ע"פ שפת אמת, סוכות, תרנ"ד ותרנ"ו ד"ה ולקחתם לכם)

שינוי מתכונת הבלוג

טוב, לא ממש.

הרעיון נשאר – פרסום דבר תורה קצר (וחסידי בדרך כלל) לפרשת השבוע.

החלטתי לשנות את השם, כיוון שאני עומד לתת בעיקר ראיונות מה"שפת אמת". השם החדש הוא "שפה אחת", המרמז לוורט מהיר.

שנזכה לחוש לעבודה אמיתית.