קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

רגע גדול בחיים קטנים

שבת הגדול. שערי הדרוש לא ננעלו ועוד ועוד תירוצים מגיעים כל שנה ומנסים להסביר למה דווקא השבת לפני פסח קרויה "שבת הגדול". מה גדול פה?

שתי תירוצים חביבים עליי במיוחד מיסודתו של ה"שפת אמת".

א. בתוך כל ההכנות לפסח נדמה כי פסח הוא עיקר השנה. הכול סובב סביבו, מתנקז אליו. אך למען האמת המועדים הם רק "מקראי קודש", בעוד השבת היא "קודש" ממש. כל המועדים יונקים את הקיום שלהם מתוך שבת, הם דינאמים וניתנים לתזוזה, בעוד שבת קבועה במקומה. לכן, במיוחד לפני פסח הגורלי, בל תטעה ונחשוב שפסח הוא החג הגדול, אלא ש"שבת הגדול".

ב. השבת המקבילה לשבתינו, היא השבת ששמרו בנ"י במצרים לפני הגאולה. ראשוני החסידות אמרו כי למרות ש"משה תיקן להם שבת", עוד מתחילת המכות, עדיין היו בנ"י בשיעבוד, לא ידעו אם כל הקונץ הזה של יציאת מצרים יעבוד. על בשבת הזאת לפני היציאה, כבר השיעבוד פסק. הכבש היה קשור למיטה, המצרים משקשקים, ובני ישראל יכולים לשמור שבת ללא דאגות. זאת השבת הראשונה שאכן שמרו כדין, ולכן נקראת "שבת הגדול".

ואולם, יש לי מה להוסיף מעצמי על התירוץ הזה. באותה שבת היסטורית היה הכול מלבד דבר אחד – הציווי. האם היה קשה לבני ישראל לשמור את אותה שבת? הכול היה בנוחות, בבטחון, בשמירה, ברווחה. אבל עבורנו לשמור את שבת הגדול, בתוך כל הטירוף של הנקיונות וההכנות לפסח – זה כבר ניסיון של ממש. בנ"י לא היו צריכים להכשיר את המטבח או לערוך קניות. אנחנו בדבקות עוצרים מכל ההכנות ושומרים שבת. והרי כתוב: "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ולכן השבת שלנו אולי יותר טובה מהשבת ההיסטורית, כי שבת ה"גדול המצווה ועושה…".

טיש עם חיות טמאות

השבת הייארצייט של ה"חידושי הרי"ם". נביא חידוש משמו על פרשת השבוע (שמיני).

רמב"ן ידוע הוא שהתורה אסרה מיני עופות משום מידת אכזריות שיש בהם. כל העופות הדורסים, הגזלנים, אוכלי הנבלות – כולם אסורים. ביניהם יש עוף אחד שהסיפור שלו שונה לגמרי: החסידה. רש"י כותב שהיא נקראת חסידה על שום שהיא עושה חסד, היא מחלקת ממזונותיה לחברותיה. אכן מצווה גדולה! החידושי הרי"ם שואל – אם כן, הדין הוא שהיא הייתה צריכה להיות טהורה, ולמה התורה אסרה אותה?

הוא משיב: זה לא חסד אמיתי. החסידה נותנת את האוכל לחברות שלה, אבל מהשאר, מי שלא איתה בחבורה, היא מתעלמת. הם יכולים לגווע. חסד לא עושים עם חברים, צריך לפרוץ את המעגל, להפיץ אותו, ולחלק מהאוכל גם למי שהוא לא חבר: "אם רעב שונאך האכילו לחם".

החידושי הרי"ם, באופייניות קוצקאית משהו, עוקץ את האדמו"רים שמחלקים שיריים רק לאנ"ש, ואילו את החסידים הרחוקים, או מי שלא חסיד כלל, שוכחים ומתייחסים אליו ב"בחינת אחוריים". אולי יש פה איזה משחק: רבי מול חסיד(ה).

על מצוות מאכלות אסורות המדרש קורא את הפסוק: "אמרת ה' צרופה": לא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהם את הבריות. המדרש סותם כאן, ופירוש אחד מדבר על "צירוף", מלשון צורף הבורר את הכסף והזהב מסיגים, כך המצווות מבררות את האדם מהרע. אבל יש עוד פירוש, שזה מלשון להצטרף, לאחד את כל היהודים יחד. אכילה ושתייה משותפת, שולחן משותף, הוא דבר שמאחד את היהודים, כפי שראינו בפורים. חוקי הכשרות עושים את כל היהודים חברים. אם יהודי מסויים נוסע לחו"ל, הוא מוכן להסתובב בחצי עיר כדי למצוא מקום כשר, וישר יתיידד עם בעל הבית. ובעקיצה משלי: יש לזכור את העקרון הזה כשמדברים על כשרות כזאת וכזאת, ולהבין שזה בא לאחד ולא חלילה לחלק.