נדר עם ערך

יש יחס אמביוולנטי של חז"ל על נדרים. מצד אחד הם מגנים את מי שנודר, מצד שני הוא משבחים את מי שנדר את ערכו למקדש ושילם. איך אפשר לתרץ?

למען האמת, ליהודי אין ערך. הוא יכול להגיע עד אינסוף. ברגע שהוא נותן לעצמו ערך, הוא מגביל את עצמו, מנמיך את עצמו, הציפיה קטנה ונקבע חסם עליון שאותו אי אפשר לעבור. זה לא נכון. מצד שני, אם היהודי ינסה לקפוץ ישר עד אינסוף הוא לא יגיע. "לא תעלה במעלות על מזבחי". מה עושים? קובעים שלבים. היום אני אגיע עד לערך הזה. הגעתי? יופי! עכשיו ערך חדש. כך אפשר להתקדם באמת. לכן, היהודי צריך לדעת שלמעשה אין גבול, אך הדרך להגיע למעלה היא ע"י קביעת הערך.

בדרך זה מספרים על האצן האמריקאי ששבר את מחסום 4 הדקות למייל. באותו תקופה כולם היו בטוחים, כולל מדענים, שבן אדם לא יכול לרוץ מייל בפחות מ4 דקות. האצן הראשון הצליח לעשות זאת בשנת 56. מה שמעניין שבאותה שנה אחריו הצליחו עוד עשרות אצנים גם לשבור את השיא. כששאלו אותו איך הוא עשה את זה הוא אמר: פשוט דמינתי את עצמי עובר בהתחלה את ה4 דקות, ואז את ה3:59 וכו'. קביעת הגבול הזאת הגבילה את האנושות כולה – אבל מספיק בן אדם אחד שיודע שהגבול נועד כדי לעבור אותו…

וורטים חסידיים ליום התשועה (העצמאות)

להמשיך בעצמנו את השפע

מערכת המועדים מתחלקת לחגים מדאורייתא וחגים מדרבנן. בין החגים האלו קיימת דינמיקה מעניינת. החגים מהתורה קבועים – הם בבחינת משפיעים. אנחנו פשוט מחכים שהם יבואו ומתכוננים אליהם. הם באים כמו אורחים, בשעה ובזמן קבוע בחודש וביום: עם שקיעת החמה (באמצע החודש בדרך כלל), הכול כבר מוכן לקראתם: המצה אפויה והסוכה בנויה. אין לנו מה לעשות חוץ מלהנות מנוכחותם ולנסות לתפוס כמה שיותר מהם. החגים האלו הם שופעים בדרך שככל שתמשוך יותר, כך תקבל יותר. לכן הרעיון הוא לקחת כמה שיותר מהחגים. "אסרו חג בעבותים", כי כגודל המקבל כן גודל ההשפעה.

החגים מדרבנן הם בחינת מקבל. הם להאריך את החג עוד קצת. לקחת את הרעיונות של כל חג מהתורה ולהשפיע את זה לחיינו. החגים האלו הם מעשה ידינו – ולכן הם מנוהלים קצת אחרת. הזמן בהם קצת יותר נזיל: "עד שתכלה רגל מן השוק", המצוות לא מוגדרות ברמת זית או ביצה אלא: "על דלא ידע", וההכנה בהם היא ספונטנית, נובעת, מתחשקת לקיים את המצווה ולהמשיך את ההשפעה מהחג שמהתורה.

השפת-אמת מציין שכל חג מהתורה יש לו מקבילה מדרבנן. חג סוכות מקביל לחנוכה. שניהם שמונה ימים, שניהם קשורים למקדש, לנצחון ("יוצאים לפני בלולבין"), לשמחה בלתי-תלותית, להודיה והלל הנגמר כל שמונה. לכן, חנוכה יונק את המשמעות שלו מסוכות. פורים קשור לשבועות. בשבועות קבלו תורה בעל כורחם. בפורים תקנו את העניין "קיימו וקבלו" עליהם היהודים מרצון את התורה. שניהם קשורים לתורה, לחיים (בעצרת נידונין…). ומה החג שנשאר? פסח: חג החירות, התשועה, הגאולה. זהו החג המרכזי ביותר שלו, הגדול שודאי יש לו השפעות. השפת-אמת מסביר, שצריך להיות עוד חג מדרבנן המקביל לו (במהרה בימיו), וכי פסח משפיע על כל ימי הספירה. אישית אני רואה אז זה כנבואה-זוטא על יום התשועה שלנו, יום העצמאות הרמוז בספירת העומר.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" התורה אומרת – ואפשר להתחיל לספור. "מיום" = 1, "הביאכם" =2 "את"=3 וכן הלאה. 3 פעמים מופיע בפרשה "לה'". בפעם ה20, בפעם ה33 ובפעם ה50, המקביל לימי ה' באייר (יום העצמאות), י"ח באייר (ל"ג בעומר) וחג השבועות.

ואם כבר שפת אמת, הרי מה נאה שהקמת המלוכה הייתה בערב שבת, ששבת היא בחינת גאולה שלמה, אבל המדינה היא (רק) אתחלתא דגאולה, ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.