לזכור את התפקיד \ הרבה ומעט

לזכור את התפקיד

"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.

גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.

הרבה ומעט

ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:

  1. הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
  2. הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
  3. השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.

כסף זה טוב או רע? \ לא עם של פראיירים

כי תשא \ פרשת שקלים

המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.

יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.

הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.

הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.

פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים

משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?

ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.

הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.

מסע של צדיק

הרבי מקוצק אמר פעם שיש 2 סוגי צדיקים: צדיק בפרווה וצדיק שמדליק מדורה. הצדיק בפרווה הוא מדומה, הוא דואג רק לרוחניות שלו, לצדיקות שלו, מתחמם לבד. הצדיק שעושה מדורה מצליח ללכד את כולם ביחד, להלהיב אותם ולחמם את כולם. יוסף הצדיק לא היה תמיד צדיק. הוא התחיל בתוך צדיק קטן בפרווה: "ויוצא יוסף את דיבתם רעה", צדיק כזה כל פיפס קטן מפריע לו, כל התנהגות שלא כיושר הוא מגיב בקנאות ותוקף את הסביבה במוסר רב. הוא רואה רק את הרע, את מה שיש לתקן. מה הפתרון? להוריד אותו מצריימה. יוסף גדל תחת הסינר של יעקב, ואולי אם יתוודע לעולם הגדול יראה שזה לא כל כך פשוט להיות צדיק. רחוק מהבית הוא כבר לא זוכר את כל הדברים הרעים שעשו האחים, הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בתכונות הטובות שיש בכל יהודי. "דמות אביו נראתה לו בחלון". עכשיו, שהוא למד להסתכל על הנקודה הפנימית שתמיד מאירה, המסע הושלם והוא צדיק אמיתי. צדיק שיודע לראות את הטוב.

וזה לא דבר פשוט לראות את הטוב. זה אולי הנס של חנוכה. המכבים מצאו פך שמן קטן, שבא ללמדנו: תמיד יש תקווה, גם בערימות הטומאה, יש נקודה פנימית מאירה שרק צריך לחפש, ולמצוא אותה זה בגדר נס שהופך אותך לצדיק. ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.

יעקב האוברמענטש

החיים שלנו הם מאבק אחד גדול – זה מה שמגדיר אותם. הדיאלקטיקה אל מול היצר הרע.

יש 3 דרכים להאבק:

  1. 1) דורון – להתחיל בטוב. לנצל אותו, לטייב אותו למעשים טובים וכך להרוויח ממנו בפועל, שהוא יתן מתנה. או לחלופין, לתת לו איזה מנחה קטנה, איזה "משקה", איזה בדיחה, ואז הוא עוזב אותנו לרגע.
  2. 2) מלחמה – ללכת איתו ראש בראש. מלחמה ללא פשרות כולל אבדות וכאב. למלחמה אין סוף ואלימות רק גוררת אלימות.
  3. 3) תפילה – כששני אלו לא עוזרים, כנראה כשאנחנו עומדים להפסיד ואין איך לרצות את האויב, אין ברירה- לפנות לעזרה מהשמיים.

3 הדרכים הם דרכי מאבק, אבל לא ניצחון. אי אפשר לנצח את היצר הרע אף פעם. הוא יגיע גם מחר וגם מחרתיים. אפשר לנצחו חד פעמית, או פעמים רבות, או להיכשל פעם אחד או פעמים רבות. אז מה התועלת בכל המאבק הזה אם הוא אף פעם לא מסתיים?

התשובה היא: להתחזק. בסיום כל סשן של מאבק מול היצר, האדם השלם יוצא מחוזק יותר ויותר, כך גם ביום למחרת הקרב יהיה קשה יותר, אבל הוא יתחזק יותר ויגיע לדרגות גבוהות יותר. מה שלא הורג, מחזק.

יש פה אלמנטים ניטשיאנים ברורים: החזרה הנצחית, המאבק, ההתחזקות. אבל ניטשה מדבר רק על 2 דרכים למאבק בעוד שהשפת אמת מדבר על 3- הוא מוסיף גם את התפילה, בעוד אצל ניטשה האדם שלא מצליח ב2 הדרכים האחרות מושלך לקרקעית האנושות. הדרך היהודית היא דרך של שילוב – מצופה מהאדם לעשות את המאמצים שלו, המאבק הוא מאבק ארצי ואנושי, אבל הוא לרגע לא שוכח ש"ראשו מגיע השמימה" – הוא מחבר שמיים וארץ.

כמו שהקדושת לוי שאל, למה צריך גם דורון ומלחמה (גשמיים) וגם תפילה (רוחנית)? אלו שהצדיקים האמיתיים מתפללים שהדורון והמלחמה באמת יעזרו ויעשו את הפעולה שלהם…

(ע"פ שפת אמת תרנ"ד, תרס"ג)

אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)

סוכות – על דגים וחכות

מה ההבדל בין סוכות לפסח? מדוע בסוכות המצווה לשמוח יותר מאשר פסח?

פסח הוא חג המקושר למידת החסד – זהו טוב אלוהי שופע המגיע עוד ועוד, ללא כל זכות טובה, לא כי מגיע, אלא כי ה' רוצה לתת. לכן הסמל של פסח הוא אגודת אזוב (שטבלו בדם ומרחו על המשקוף ועל המזוזות), הרומז לענווה, לשפלות רוח, לכלומיניק שה' עושה איתו חסד.

סוכות מקושר למידת תפארת – שזה להביא את מה שמגיע (גבורה), אבל בצורה שעדיין באה לכיוון האדם, משפט הבוחן את מהותו האמיתית של האדם ולפי זה חורצת את דינו. לאחר שכבר קיבלו בני ישראל את התורה, הם יכולים בעצמם "לייצר" זכויות, יש להם על מה להישען – זה המעשים הטובים שהם עושים ויכולים לעשות, ולפני מתן תורה לא היה אופציה כזאת בכלל.

יש כמה דרגות לצדקה. אפשר להביא לעני דגים, ואפשר להביא לו חכה. בסוכות אנחנו לוקחים את החכה ביד ומשוויצים בה, שה' גמל לנו, לא רק בדגים (בפסח), אלא גם בחכות (הוא הלולב בסוכות המסמל את המצוות כולן). אנחנו יצרני מצוות, ושמחים בזכות ולא בחסד. זאת שמחה אמיתית.

(ע"פ שפת אמת, סוכות, תרנ"ד ותרנ"ו ד"ה ולקחתם לכם)

המשך רשומות חדשות יותר