תשובה מתחילה בבית

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" – יש מי שקורא מקרא זה על כל מצוות התורה, ויש מי שקורא את זה דווקא על מצוות התשובה המוזכרת ממש לפניו. מה הכוונה היא שהתשובה היא קרובה? האם הכוונה שהיא קלה? לא ולא! אנחנו יודעים כמה קשה זה לשוב בתשובה. אלא, הכוונה שהתשובה האמיתית היא בדברים הקרובים אלינו.

מסופר, כי כולם ידעו שהעשיר המופלג, הרוזן דה מונסייה, נוסע לסגור את עסקת חייו בצרפת. גם חביאר, ראש כנופיית גנבים, ידע זאת ולכן הוא קנה כרטיס ברכבת בה התכוון לנסוע הרוזן. הוא נכנס לתא קרון קרוב מאוד לתאו של הרוזן, ותכנן כיצד יבצע את זממו. המיטה בתא הייתה קשה, ומשהו בה הציק לו והפריע לו לישון – אך חלומותיו על רכושו של הרוזן העשיר חיזקו אותו ועודדוהו.

בכל פעם שיצא הרוזן מתאו לשירותים, לטרקלין או לסייר בתאי הרכבת, חמק חביאר אל תוך התא של הרוזן והחל מחפש בקדחתנות היכן מחביא הרוזן את הכסף לעסקה – במזוודות, בארון הקטן, תחת הסדין או מאחורי הכיור. אך לשווא. הגנב, על אף שחיפש שוב ושוב במשך שבע עשר פעמים, לא מצא ולו שטר אחד.

בפעם השמונה עשרה כשחיפש שוב במזוודה הקטנה, נכנס הרוזן לתאו ושני שוטרים מלווים אותו: "את מי אני רואה כאן?!", קרא הרוזן, "חביאר אוסקוני, ראש חבורת הגנבים של ברצלונה". חביאר הבין שנתפס, ומרוב ייאוש אמר: "ייקחני אדוני לבית הסוהר, אך יגלה לי קודם: עברתי על כל פינה בחדר הזה יותר משלוש פעמים – היכן אדוני החביא את הכסף? היכן מונח האושר הצרוף הזה?".

הרוזן הסתכל עליו וחייך. "אמור לי" אמר הרוזן בקול שקט. "לא היה איזה אושר קטן תחת המיטה שלך שהפריע לך לישון?…"

נהוג לחשוב שהתשובה מתרחשת בקצה הים, שינוי גורף בהתנהגות, "גילוי האור", ועוד כאלו וכאלו לבושים. אבל התשובה האמיתית היא בדברים שמפריעים לנו יום יום, במה שאנחנו שוכבים עליו כל השנה ומרגישים קצת לא בנוח – אותו צריך לתקן.

השפת אמת אומר שזה נרמז בשופר שקולו פשוט מול התפילה שקולה מורכב מעיצורים ותנועות ויש בו נגיעה של האדם. דווקא כל השופר הפשוט – המופשט מכל הלבושים, מזכיר לנו לחזור, לבייסיק, לברכת המזון וללשון הרע, לאהבת חינם ולאהבת ה', ולא להנהגות חיצוניות בעבודת התשובה.

קטן ואיכותי

עקב – אלו מצוות שאדם דש בעקביו. רש"י מעלה על נס את המצוות הקלות, הפשוטות, של היום-יום. המצוות שעושים ללא תשומת לב, דווקא בהן תלויה הברכה הגדולה של ירושת הארץ, ולא המצוות הקשות והגדולות. מדוע?

השפת אמת, בתוך שלל תירוצים, מביא תירוץ נחמד. קיום המצוות לשמה. במצוות גדולות תמיד תהיה איזשהי נגיעה, איזשהי גאווה כתוצאה מהמצווה או איזשהו אינטרס לזכות בעולם הבא. מאותן מצוות קלות שאנחנו עושים כלאחר יד, אין לנו ציפיות. אין הכנות או כוונות. פשוט עושים את הציווי. לשמה. שלא על מנת לקבל שכר. דווקא המצוות האלו יוצאות נקיות וטהורות מכל דבר אישי, ולכן שוות יותר.

עוד אומר השפת אמת, שבפרשה מסופר שה' אמר למשה: "פסל לך" – כאשר אדם שם את ה"לך" בסוף, הוא זוכה לתורה. כאשר אתה שם את ה"לך" בהתחלה, יוצא לו "לא תעשה לך פסל" – עבודה זרה, שהיא למעשה עבודת עצמו.

יהי רצון שנזכה בזכות קיום מצוות לשמה לשבוע מטוב הארץ.

Freeze, Fight, Fly

המדרש על הפרשה תמוה מאוד. הוא מתחיל בסקירה של כל אבות האומה שברחו: יעקב מעשיו, דוד משאול, הרוגי מלכות מהרומאים…אבל, הוא מציין, לא כך היה אצל אבותינו במדבר, שה' הנחה אותם בכל המלחמות.

מה רוצה המדרש לומר? יכול אדם להסתכל על רשימת המסעות הארוכה ואפילו לשרטט במפה ולסבור שבני ישראל התנהגו בצורה אימפולסיבית של בריחה. מתקדמים עד שפוגשים את העמלקי \ האדומי \ סיחון \ עוג \ מצרים ובורחים מהם עד שימצאו את הצרה הבאה. לא כך, אומר המדרש, אלא ה' הנחה אותם דווקא דרך כל הקשיים האלו כדי לחזק אותם, כדי לתרגל אותם ברוחניות ע"י ראיית ניסי המלחמה וגם בגשמיות לקראת הכניסה לארץ. לאסוף כמה שיותר התנסויות.

בפסיכולוגיה מדברים על 3 מצבים שיכולים להיות כשאדם מגלה קושי. Freeze – הוא קופא במקום. הלם. מהמצב הסטטי הזה לא יכול לצמוח כלום. "והיו הערים למקלט מגואל" נאמר בפרשה – במציאות של "עיר", דהיינו קבועה, לא תצמח גאולה. (לקחתי מכאן) יש גם Fly – הבריחה, רואים קושי וישר עושים "אחורה פנה", מסרבים להתחזק ממנו ולהבין שה' מנחה אותנו לפעמים ממנוחה למלחמה (מוצאיהם למסעיהם) ולפעמים להפך (מסעיהם למוצאיהם). על היהודי להבין שכך הם חייו, ושהמלחמות לא יגמרו ולכן עליו לדעת ללחום, Fight, לנצל את רגע המשבר לצמיחה.

אומר הבעש"ט, "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". על השינוי לשון "מן המיצר- במרחב". שדווקא מתוך המיצר, מן המצב של צרות, יש את האופציה לקרוא לה', מה שאנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים במרחב. כנ"ל על הפסוק "עת צרה ליעקב, וממנה יוושע" – מתוך הצרה.

הרבי מצאנז פעם אמר שהדברים החשובים לא כתובים בתורה. נכון, כתוב לשמור שבת או מה אורך הלולב שאני צריך ליטול, אבל לא כתוב עם מי להתחתן ואיפה לגור. ומדוע? כי אם היה ככה אז פשוט הייתי פותח שולחן ערוך ומגלה את כל התשובות ולא הייתי צריך להתפלל אף פעם. זה שיש צרה, קושי, בלבול, הוא שמאפשר את הקריאה בחוזקה לה', המסע המטלטל מזמין אותנו לחזור הביתה. כמו ששמעתי באחד השירים בני זמננו: only hate the road when you missing home.

(מבוסס על השפת אמת, כדאי להשוות גם לזה)

לעשות ולהיעשות

"ויעש כן אהרן", ורש"י המפורסם של: "להגיד שבחו שלא שינה". על זה שואל השפת אמת – וכי יעלה על דעתנו לומר שהיה משנה משהו במצווה?! מסביר, כי כל דבר בעולם הזה הוא מערכת כפולה: העושה והנעשה. הדלקת הנרות היא מצווה, אבל לא רק שאהרן לא שינה את המעשה עצמו, אלא הוא עצמו לא השתנה מכל המעמד הכביר של העלאת הנרות. זה לא עלה לא לראש והוא נהיה אהרן אחר פתאום. זה כי המצווה הזאת הייתה מכוונת לאהרן הבן-אדם הספציפי, ואם הוא היה משתנה, הרי שכל המכלול היה משתנה, גם אם הדלקת הנרות הייתה קורית באותו אופן בדיוק. וזה "להגיד שבחו שלא שינה" – לא שינה את עצמו ואת כל המערכת בהתאם.

אלמנט השינוי הכפול מופיע עוד בפרשה. מרים עושה טעות פטאלית – היא מייחסת את המעשה של משה לגירוש אשתו בתור שינוי שאינו נדרש. גם אהרן והיא נביאים, והנה הם יכולים להשאיר את הנעשה (נבואה) מבלי אותו שינוי חיצוני של לפרוש מן הציבור – אז מה הקטע במשה? לכן נדרש להסביר לה שדווקא במשה השינוי הזה כן נדרש.

ויש עוד מקום שהטעות הזאת מתרחשת: במתאוננים. לעם נמאס את אותו שטאנץ של המן. הוא רוצה לגוון, הוא חושב שהרענון בתפריט יתן לו חיים טובים יותר, אולי אפילו חיים רוחניים טובים בחינת "מרחיבים דעתו של אדם". הבשר הוא כי "נפשנו קצה". לנפש נמאס. המתאוננים חושבים שהשינוי החיצוני, במעשה, באוכל, הוא באמת ישפר את המצב, במקום להבין שאפשר לאכול את אותו אוכל, המן, ולהשתמש בו כמקפצה רוחנית, פה הכול תלוי בגישה, והעושה עצמו יכול לשנות את כל המציאות למרות שהאוכל הוא אותו אוכל כל יום. ואולי זה הסוד שכל אחד היה לו טעם אחר למן.

נזיר חברותי \ עם שלא מהעולם

פרשת נשא

פרשת נזיר סמוכה לברכת כהנים. מדוע? הכהן תפקידו לקשר בין עם ישראל לבין ה'. הוא איש שעושה שלום בין אדם לחברו ובין יהודי לאביו שבשמיים. מצד אחד אין מנותק ממנו אך אין יותר מחובר ממנו. על הנזיר להיות כמו כהן. שלא יטעה ויחשוב שהוא מתנזר לתועלת עצמו. הוא מתנזר כדי שהוא יהיה אדם יותר טוב. הוא מונע עצמו מיין – כי הוא פגע באנשים בגלל היין, ולא כי הוא לא רוצה להיות במקומות חברתיים. הוא מתכער כי הוא התעסק כל היום בעצמו וביופי שלו ולא באחרים. נזיר ששקוע בנזירות שלו מנותק מהעולם. "צדיק בפרווה". נזיר זאת זכות – "ואקים מבניכם". המשמעות של ההקרבה שלו זה למעשה לתת לאחרים על גב עצמו. זאת הקרבה אמיתית. לא להקריב בשביל "התחזקות אישית" כמו נזירי אומות העולם. כי אין דבר כזה באמת התזחקות אישית. אדם מתחזק בתוך התכללות עם ישראל. רק ביחד. כמו במתן תורה. "וכשאני לעצמי מה אני". הילד בסיפור הבא הבין באמת מה זה נקרא להקריב – לוותר על עצמך. לא רק המעשה הטוב, אלא חסד טוטאלי. הנזיר צריך לבטל עצמו – בשביל ה' ועם ישראל, ולא בשביל עצמו, אז אין ביטול.

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?". התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(הסיפור מתוך: http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=59309#.V127q_krI2y)

טעמים לרות בשבועות

יש טעמים רבים לקריאת המגילה. טעם אחד משך את ליבי. בפרשת נוח מסופר שהגויים נפרדו: למשפחותם, בארצותם ללשונותם. בעצם, יש כאן 3 סוגי עמים: עם אתני, עם טריטוריאלי, ועם לינגוויסטי. בני ישראל לפני מתן תורה היו עם אתני. כולם היו בני יעקב, ולא ניתן להצטרף לעם כזה אם לא נולדת למשפחה הנכונה. במתן תורה קרה שינוי. כעת: "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כמו שאמר רס"ג. זה העם היחיד בעולם שמה שמאחד אותו זה התורה. ממילא, כעת אפשר להצטרף לעם ע"י קבלת התורה. לכן קוראים רות, לחגוג את האופציה להצטרפות.

וורטים חסידיים ליום התשועה (העצמאות)

להמשיך בעצמנו את השפע

מערכת המועדים מתחלקת לחגים מדאורייתא וחגים מדרבנן. בין החגים האלו קיימת דינמיקה מעניינת. החגים מהתורה קבועים – הם בבחינת משפיעים. אנחנו פשוט מחכים שהם יבואו ומתכוננים אליהם. הם באים כמו אורחים, בשעה ובזמן קבוע בחודש וביום: עם שקיעת החמה (באמצע החודש בדרך כלל), הכול כבר מוכן לקראתם: המצה אפויה והסוכה בנויה. אין לנו מה לעשות חוץ מלהנות מנוכחותם ולנסות לתפוס כמה שיותר מהם. החגים האלו הם שופעים בדרך שככל שתמשוך יותר, כך תקבל יותר. לכן הרעיון הוא לקחת כמה שיותר מהחגים. "אסרו חג בעבותים", כי כגודל המקבל כן גודל ההשפעה.

החגים מדרבנן הם בחינת מקבל. הם להאריך את החג עוד קצת. לקחת את הרעיונות של כל חג מהתורה ולהשפיע את זה לחיינו. החגים האלו הם מעשה ידינו – ולכן הם מנוהלים קצת אחרת. הזמן בהם קצת יותר נזיל: "עד שתכלה רגל מן השוק", המצוות לא מוגדרות ברמת זית או ביצה אלא: "על דלא ידע", וההכנה בהם היא ספונטנית, נובעת, מתחשקת לקיים את המצווה ולהמשיך את ההשפעה מהחג שמהתורה.

השפת-אמת מציין שכל חג מהתורה יש לו מקבילה מדרבנן. חג סוכות מקביל לחנוכה. שניהם שמונה ימים, שניהם קשורים למקדש, לנצחון ("יוצאים לפני בלולבין"), לשמחה בלתי-תלותית, להודיה והלל הנגמר כל שמונה. לכן, חנוכה יונק את המשמעות שלו מסוכות. פורים קשור לשבועות. בשבועות קבלו תורה בעל כורחם. בפורים תקנו את העניין "קיימו וקבלו" עליהם היהודים מרצון את התורה. שניהם קשורים לתורה, לחיים (בעצרת נידונין…). ומה החג שנשאר? פסח: חג החירות, התשועה, הגאולה. זהו החג המרכזי ביותר שלו, הגדול שודאי יש לו השפעות. השפת-אמת מסביר, שצריך להיות עוד חג מדרבנן המקביל לו (במהרה בימיו), וכי פסח משפיע על כל ימי הספירה. אישית אני רואה אז זה כנבואה-זוטא על יום התשועה שלנו, יום העצמאות הרמוז בספירת העומר.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" התורה אומרת – ואפשר להתחיל לספור. "מיום" = 1, "הביאכם" =2 "את"=3 וכן הלאה. 3 פעמים מופיע בפרשה "לה'". בפעם ה20, בפעם ה33 ובפעם ה50, המקביל לימי ה' באייר (יום העצמאות), י"ח באייר (ל"ג בעומר) וחג השבועות.

ואם כבר שפת אמת, הרי מה נאה שהקמת המלוכה הייתה בערב שבת, ששבת היא בחינת גאולה שלמה, אבל המדינה היא (רק) אתחלתא דגאולה, ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

רגע גדול בחיים קטנים

שבת הגדול. שערי הדרוש לא ננעלו ועוד ועוד תירוצים מגיעים כל שנה ומנסים להסביר למה דווקא השבת לפני פסח קרויה "שבת הגדול". מה גדול פה?

שתי תירוצים חביבים עליי במיוחד מיסודתו של ה"שפת אמת".

א. בתוך כל ההכנות לפסח נדמה כי פסח הוא עיקר השנה. הכול סובב סביבו, מתנקז אליו. אך למען האמת המועדים הם רק "מקראי קודש", בעוד השבת היא "קודש" ממש. כל המועדים יונקים את הקיום שלהם מתוך שבת, הם דינאמים וניתנים לתזוזה, בעוד שבת קבועה במקומה. לכן, במיוחד לפני פסח הגורלי, בל תטעה ונחשוב שפסח הוא החג הגדול, אלא ש"שבת הגדול".

ב. השבת המקבילה לשבתינו, היא השבת ששמרו בנ"י במצרים לפני הגאולה. ראשוני החסידות אמרו כי למרות ש"משה תיקן להם שבת", עוד מתחילת המכות, עדיין היו בנ"י בשיעבוד, לא ידעו אם כל הקונץ הזה של יציאת מצרים יעבוד. על בשבת הזאת לפני היציאה, כבר השיעבוד פסק. הכבש היה קשור למיטה, המצרים משקשקים, ובני ישראל יכולים לשמור שבת ללא דאגות. זאת השבת הראשונה שאכן שמרו כדין, ולכן נקראת "שבת הגדול".

ואולם, יש לי מה להוסיף מעצמי על התירוץ הזה. באותה שבת היסטורית היה הכול מלבד דבר אחד – הציווי. האם היה קשה לבני ישראל לשמור את אותה שבת? הכול היה בנוחות, בבטחון, בשמירה, ברווחה. אבל עבורנו לשמור את שבת הגדול, בתוך כל הטירוף של הנקיונות וההכנות לפסח – זה כבר ניסיון של ממש. בנ"י לא היו צריכים להכשיר את המטבח או לערוך קניות. אנחנו בדבקות עוצרים מכל ההכנות ושומרים שבת. והרי כתוב: "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ולכן השבת שלנו אולי יותר טובה מהשבת ההיסטורית, כי שבת ה"גדול המצווה ועושה…".

סטטוס חדש

כל הקורבנות קשורים לחטא. אפילו קורבן יולדת בא על זה שנשבעה שלא תזדקק יותר לבעלה. אבל קורבן אחד מיוחד יש – קורבן תודה. מי מביא קורבן תודה? אותם 4 שהגמרא אומרת שצריכין להודות, אותם אלו שמברכים הגומל: החולה שנתרפא, האסיר המשוחרר, הולכי המדבר ויורדי הים. ועל מה הם מביאים את הקורבן? מה המהות של קורבן התודה?

אם הייתי אומר שהם מביאים את הקורבן כי קרה להם נס גדול – אז הדברים דורשים ביאור. הרי ניסים קוראים תמיד, אנחנו נצולים מצרות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז מה מאפיין דווקא את אותם 4 אנשים? השפת אמת מסביר, שאותם אנשים לא סתם זכו בנס, אלא הם זכו והצליחו לראות שאכן היה פה נס, שהיה שינוי בטבע. החולה זוכר כמה נורא זה להיות בסכנת מוות, אבל עכשיו הוא מגלה את הרווחה. גם בתוך המציאות העגומה, כל הארבעה הצליחו לראות את ההצלה מעבר, את השינוי המבורך, את הנס בתוך הטבע.

הדבר נרמז בקורבן שהם מביאים המלווה בחמץ ומצה גם יחד. חמץ לא היה מובא לעולם במקדש מלבד התודה והביכורים. החמץ מסמל את הטבע, המציאות המוזנחת והנשכחת מלב. מצה מסמלת את ההשגחה,  כזאת שתמיד שומרים עליה שלא תחמיץ. בעל התודה הצליח למצוא את "המצה" בתוך "החמץ".

ועל זה הקורבן מובא. כמו הסיפור הידוע עם הרבי שהורה להכניס עז לבית צפוף, ולאחר שבוע להוציא אותה. בעל התודה מכיר ברווחה, במתנות החיים, וזה משהו שלא קורה כל יום למרות שכל יום קורים ניסים.

הרי"ף שואל מה זה שינוי הלשון בגמרא: "צריכין להודות" ולא "חייבים" או "מברכים". ונראה לי תשובה משלי – שההודיה היא צורך. הוא חש להודות בגלל ההצלה שהוא ראה בעיניים. הלקח הוא שאם אנו היינו רואים גם את ההצלות היום-יומיות, אולי לא היינו מפסיקים להודות לעולם.

רשומות ישנות קודמות