תשובה מתחילה בבית

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" – יש מי שקורא מקרא זה על כל מצוות התורה, ויש מי שקורא את זה דווקא על מצוות התשובה המוזכרת ממש לפניו. מה הכוונה היא שהתשובה היא קרובה? האם הכוונה שהיא קלה? לא ולא! אנחנו יודעים כמה קשה זה לשוב בתשובה. אלא, הכוונה שהתשובה האמיתית היא בדברים הקרובים אלינו.

מסופר, כי כולם ידעו שהעשיר המופלג, הרוזן דה מונסייה, נוסע לסגור את עסקת חייו בצרפת. גם חביאר, ראש כנופיית גנבים, ידע זאת ולכן הוא קנה כרטיס ברכבת בה התכוון לנסוע הרוזן. הוא נכנס לתא קרון קרוב מאוד לתאו של הרוזן, ותכנן כיצד יבצע את זממו. המיטה בתא הייתה קשה, ומשהו בה הציק לו והפריע לו לישון – אך חלומותיו על רכושו של הרוזן העשיר חיזקו אותו ועודדוהו.

בכל פעם שיצא הרוזן מתאו לשירותים, לטרקלין או לסייר בתאי הרכבת, חמק חביאר אל תוך התא של הרוזן והחל מחפש בקדחתנות היכן מחביא הרוזן את הכסף לעסקה – במזוודות, בארון הקטן, תחת הסדין או מאחורי הכיור. אך לשווא. הגנב, על אף שחיפש שוב ושוב במשך שבע עשר פעמים, לא מצא ולו שטר אחד.

בפעם השמונה עשרה כשחיפש שוב במזוודה הקטנה, נכנס הרוזן לתאו ושני שוטרים מלווים אותו: "את מי אני רואה כאן?!", קרא הרוזן, "חביאר אוסקוני, ראש חבורת הגנבים של ברצלונה". חביאר הבין שנתפס, ומרוב ייאוש אמר: "ייקחני אדוני לבית הסוהר, אך יגלה לי קודם: עברתי על כל פינה בחדר הזה יותר משלוש פעמים – היכן אדוני החביא את הכסף? היכן מונח האושר הצרוף הזה?".

הרוזן הסתכל עליו וחייך. "אמור לי" אמר הרוזן בקול שקט. "לא היה איזה אושר קטן תחת המיטה שלך שהפריע לך לישון?…"

נהוג לחשוב שהתשובה מתרחשת בקצה הים, שינוי גורף בהתנהגות, "גילוי האור", ועוד כאלו וכאלו לבושים. אבל התשובה האמיתית היא בדברים שמפריעים לנו יום יום, במה שאנחנו שוכבים עליו כל השנה ומרגישים קצת לא בנוח – אותו צריך לתקן.

השפת אמת אומר שזה נרמז בשופר שקולו פשוט מול התפילה שקולה מורכב מעיצורים ותנועות ויש בו נגיעה של האדם. דווקא כל השופר הפשוט – המופשט מכל הלבושים, מזכיר לנו לחזור, לבייסיק, לברכת המזון וללשון הרע, לאהבת חינם ולאהבת ה', ולא להנהגות חיצוניות בעבודת התשובה.

עשרת ימי תשובה ה'תשעג

נתחיל את השנה עם דברים יפים ששמנו לב אליהם:

רמב"ם כותב בהלכות תעניות פרק ג'
"…אבל בשאר התעניות, אין עברות (עוברות) ומניקות מתענות; ואף על פי שאינן מתענות, אין מענגין עצמן בפנוקין…"

לשון פשוט מקסימה…"אין מענגין עצמן בפנוקין".

השפה של הרמב"ם נשמעת כמעט מודרנית – ומדוע? הרמב"ם בדר"כ העדיף את העברית על פני הארמית. פה יש דוגמא למקרה שהניסוח הארמי נשאר דווקא. המילה הנכונה בעברית היא "תפנוק" וברבים "תפנוקים". (כמו תעלול-תעלולים ולא עילול – עילולים). אפשר להשתמש בצורה היחידה "פינוק" אבל רק בתור תיאור תחושה או מצב קיים (כמו "עיטוש" וכו'). "פינוקים" זה פשוט לא תקני. ואיך בכל זאת אנחנו אומרים זאת?  הבלשן רוביק רוזנטל מסביר פה.

מעניין לציין גם את האמור במסכת חגיגה דף ד' ע"א שם כתוב שמי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מעלייה להר הבית בחג הסוכות. ועל מי מדובר? אומרת הגמרא: "מפנקי", ורש"י שם: "שאין הולכין בלא מנעל". כנראה "פינוק" בארמית הכוונה היא לאסטניסטיות מסויימת, אנשים שאינם מסוגלים לילך יחפים.