קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

משחק האסוציאציות

הקדושת לוי שואל – למה כשהחשמונאים הגיעו למקדש, הדבר הראשון שהם רצו לעשות זה להדליק את הנרות? הרי עבורות המקדש מרובות: קטורת, לחם הפנים, קורבנות…למה דווקא נרות?

יש כמה תירוצים לשאלה הזאת. למשל: כי הנרות הם הקורבן המיוחד של הכהנים (רש"י ראשון בפרשת בהעלותך). אבל הקדושת לוי נותן תירוץ אחר. משל לבן-מלך ואביו. מתי הגעגוע של הנסיך גבוה יותר? כשהוא רחוק ואינו רואה אותו, או כשהוא נמצא בחצר של הבית, רואה את אביו דרך החלון, אך הדלת נעולה? ודאי שהמצב האחרון. יש ליהודים מצוות רבות התלויות בנרות. כל שבת בימי הכיבוש היווני הדליקו בבתי ישראל נרות שבת, והלב נחמץ. הנר אצלנו דולק – אבל במקדש לא. הם ראו את נר השבת וזכרו – זכר למעשה בראשית: יש ניסים שמשנים את הטבע, זכר ליציאת מצרים: כל גלות, כל חושך, היא עם קץ. הם השכילו לקשר מה המשמעות של מה שהם רואים. חז"ל קבעו את מצוות החנוכה בנרות, כדי שנזכר ממש באותם נרות של המקדש, ולא כדי סתם לעשות אור בבית, אלא להיות סמל. החוכמה היא לדעת על מה הם מצביעים.

מסופר על זוג שרצה להתגרש ובא לרבי מאפטא. נולד להם בן במזל טוב, האבא רצה לקרוא לו "יעקב" על שם אביו המנוח, שהיה אומנם שואב מים פשוט, אך ירא שמיים. האמא רצתה לקרוא לו, במפתיע, "יעקב", על שם אביה הנוח, שהיה תלמיד חכם. הרבי הציע פשרה. יקראו לרך הנולד "יעקב", אם יהיה שואב מים – יהיה זה על שם אבי האב, אם יהיה תלמיד חכם, יהיה זה על שם אבי האם.

ההורים בסיפור לא התווכחו על השם. הם התווכחו על הרפרנס, על המצביע, כי לשם אין משמעות מיסטית לכשעצמו, רק שהוא מצביע על משהו. גם בפרשה, נראה שפרעה יודע טוב שהחלון מצביע על משהו פנימי אצלו, אבל הוא לא מוצא מה. יוסף החכם מצליח לגעת בדיוק בנקודה הנכונה, ולדעת על מה חלום פרעה מצביע.

יעקב האוברמענטש

החיים שלנו הם מאבק אחד גדול – זה מה שמגדיר אותם. הדיאלקטיקה אל מול היצר הרע.

יש 3 דרכים להאבק:

  1. 1) דורון – להתחיל בטוב. לנצל אותו, לטייב אותו למעשים טובים וכך להרוויח ממנו בפועל, שהוא יתן מתנה. או לחלופין, לתת לו איזה מנחה קטנה, איזה "משקה", איזה בדיחה, ואז הוא עוזב אותנו לרגע.
  2. 2) מלחמה – ללכת איתו ראש בראש. מלחמה ללא פשרות כולל אבדות וכאב. למלחמה אין סוף ואלימות רק גוררת אלימות.
  3. 3) תפילה – כששני אלו לא עוזרים, כנראה כשאנחנו עומדים להפסיד ואין איך לרצות את האויב, אין ברירה- לפנות לעזרה מהשמיים.

3 הדרכים הם דרכי מאבק, אבל לא ניצחון. אי אפשר לנצח את היצר הרע אף פעם. הוא יגיע גם מחר וגם מחרתיים. אפשר לנצחו חד פעמית, או פעמים רבות, או להיכשל פעם אחד או פעמים רבות. אז מה התועלת בכל המאבק הזה אם הוא אף פעם לא מסתיים?

התשובה היא: להתחזק. בסיום כל סשן של מאבק מול היצר, האדם השלם יוצא מחוזק יותר ויותר, כך גם ביום למחרת הקרב יהיה קשה יותר, אבל הוא יתחזק יותר ויגיע לדרגות גבוהות יותר. מה שלא הורג, מחזק.

יש פה אלמנטים ניטשיאנים ברורים: החזרה הנצחית, המאבק, ההתחזקות. אבל ניטשה מדבר רק על 2 דרכים למאבק בעוד שהשפת אמת מדבר על 3- הוא מוסיף גם את התפילה, בעוד אצל ניטשה האדם שלא מצליח ב2 הדרכים האחרות מושלך לקרקעית האנושות. הדרך היהודית היא דרך של שילוב – מצופה מהאדם לעשות את המאמצים שלו, המאבק הוא מאבק ארצי ואנושי, אבל הוא לרגע לא שוכח ש"ראשו מגיע השמימה" – הוא מחבר שמיים וארץ.

כמו שהקדושת לוי שאל, למה צריך גם דורון ומלחמה (גשמיים) וגם תפילה (רוחנית)? אלו שהצדיקים האמיתיים מתפללים שהדורון והמלחמה באמת יעזרו ויעשו את הפעולה שלהם…

(ע"פ שפת אמת תרנ"ד, תרס"ג)