קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

רגע גדול בחיים קטנים

שבת הגדול. שערי הדרוש לא ננעלו ועוד ועוד תירוצים מגיעים כל שנה ומנסים להסביר למה דווקא השבת לפני פסח קרויה "שבת הגדול". מה גדול פה?

שתי תירוצים חביבים עליי במיוחד מיסודתו של ה"שפת אמת".

א. בתוך כל ההכנות לפסח נדמה כי פסח הוא עיקר השנה. הכול סובב סביבו, מתנקז אליו. אך למען האמת המועדים הם רק "מקראי קודש", בעוד השבת היא "קודש" ממש. כל המועדים יונקים את הקיום שלהם מתוך שבת, הם דינאמים וניתנים לתזוזה, בעוד שבת קבועה במקומה. לכן, במיוחד לפני פסח הגורלי, בל תטעה ונחשוב שפסח הוא החג הגדול, אלא ש"שבת הגדול".

ב. השבת המקבילה לשבתינו, היא השבת ששמרו בנ"י במצרים לפני הגאולה. ראשוני החסידות אמרו כי למרות ש"משה תיקן להם שבת", עוד מתחילת המכות, עדיין היו בנ"י בשיעבוד, לא ידעו אם כל הקונץ הזה של יציאת מצרים יעבוד. על בשבת הזאת לפני היציאה, כבר השיעבוד פסק. הכבש היה קשור למיטה, המצרים משקשקים, ובני ישראל יכולים לשמור שבת ללא דאגות. זאת השבת הראשונה שאכן שמרו כדין, ולכן נקראת "שבת הגדול".

ואולם, יש לי מה להוסיף מעצמי על התירוץ הזה. באותה שבת היסטורית היה הכול מלבד דבר אחד – הציווי. האם היה קשה לבני ישראל לשמור את אותה שבת? הכול היה בנוחות, בבטחון, בשמירה, ברווחה. אבל עבורנו לשמור את שבת הגדול, בתוך כל הטירוף של הנקיונות וההכנות לפסח – זה כבר ניסיון של ממש. בנ"י לא היו צריכים להכשיר את המטבח או לערוך קניות. אנחנו בדבקות עוצרים מכל ההכנות ושומרים שבת. והרי כתוב: "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ולכן השבת שלנו אולי יותר טובה מהשבת ההיסטורית, כי שבת ה"גדול המצווה ועושה…".

עוד לא ראינו דם \ להאמין בשמים

שני וורטים לפרשת השבוע.

עוד לא ראינו דם

"ונכבדתי בפרעה", אומר ה'. מה יש להיכבד בפרעה? הרי ה' הוא מלך הכבוד, אינו תלוי בשום נברא שלו. למה הוא צריך שפרעה "יעשה לו כבוד"? ואיזה כבוד הוא בדיוק עושה לו? טובע בים?  העניין מוסבר ע"י המדרש. משל לשני אתלטים – אחד האלוף הנוכחי והשני הטוען לאליפות. בגמר הגביע חל מהפך וניצח האלוף החדש את הישן. לקחו את הכתר מעליו והעבירו אותו לחברו. מי גרם לחזק שיקבל את הכתר? האם הוא עצמו? התשובה היא לא! כדי שיהיה אלוף, כדי שהוא יזכה בכתר, צריך שיהיה קרב, צריך שתהיה תחרות, צריך שיהיה מנצח וצריך שיהיה מפסיד. המנצח לא היה זוכה בכתר אם לא היה מפסיד – ולכן הוא צריך אפילו להודות לו…

ה' הוא מלך הכבוד. אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו צריכים לראות כאן קרב, מהפך. המפלה של המצרים היא לא סתם רצון של ה' לעשות להם רע. אין הרעה יוצאת מלמעלה, אלא כל רע יוצא במגמה מסויימת. המפלה של המצרים הייתה למטרת העלאת קרן האמונה בה'. ככה עושים כבוד.

הקוצקר שאל את חסידיו פעם – מדוע הנס היה בקריעת הים, האם לא היה מספיק שהים היה נהפך ליין והיו כל החסידים שותים אותו? וענה להם – אם כן, במה המצרים היו טובעים?

נס קריעת הים הוא בעל כמה פנים  – של עם ישראל, של המצרים, של הקב"ה, של המלאכים, של הים ואפילו של הסוסים. כל אחד נותן את ההיבט שלו, ומה הוא למד מהנס.

להאמים בשמיים

אמרו שעל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונות המרכבה שלו. ואם כן, שואל הרוז'ינר, מדוע נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? הרי זאת הייתה ידיעה ברורה ולא אמונה!

אלא, שכאן נמצא הקטרוג. היצר הרע בעת גילוי אותו נס רצה לתת מחשבה בליבות בני ישראל שזהו, הם הגיעו לרוויה, לדרגה הכי גבוהה שיכול להיות, כולם חכמים גדולים ונבונים. אבל זה לא מעקרונות הדת שלנו. דווקא מי שמתקרב יותר, מתרחק יותר. "התנבא באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו". משה אץ מהר להסביר להם שיש להם עוד הרבה עבודה כדי להתקרב לה', ולכן יחד עם כל החזיונות הנוראים, הם צריכים לדעת שיש עוד במה להאמין, גם כשאתה יודע הרבה. הם קיבלו את דברי משה ולכן: "ויאמינו בה'" – בחלקים שעדיין לא ידועים, "ובמשה עבדו".

באמונה היהודית אנחנו נוהגים להמשיל את האלוהות לשמיים. למה? יש בשמיים משל לתפיסה שלנו את ה'. השמיים ברורים לכל – אין מי שיכול לכפור בהם, אבל האם יש בהם איזה משהו שאפשר לתפוס? ככל שאתה מתתקרב יותר לשם זה נראה כאילו הם מתרחקים. נראה שעוד רגע אתה יכול לקטוף את הירח ואת השמש,אבל כל ניסיון אתה מגלה עוד משהו על הפיזיקה הנהדרת. וזה רק מפעים אותך יותר, רק מתחשק לך יותר להיות שם ומסעיר את הדמיון. ולפעמים, השמיים מכוסים בעננים ולא רואים אותם. אבל מי שיודע קצת הסטוריה, זוכר את אותו יום אביבי שהשמיים האירו, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים.

סוכות – על דגים וחכות

מה ההבדל בין סוכות לפסח? מדוע בסוכות המצווה לשמוח יותר מאשר פסח?

פסח הוא חג המקושר למידת החסד – זהו טוב אלוהי שופע המגיע עוד ועוד, ללא כל זכות טובה, לא כי מגיע, אלא כי ה' רוצה לתת. לכן הסמל של פסח הוא אגודת אזוב (שטבלו בדם ומרחו על המשקוף ועל המזוזות), הרומז לענווה, לשפלות רוח, לכלומיניק שה' עושה איתו חסד.

סוכות מקושר למידת תפארת – שזה להביא את מה שמגיע (גבורה), אבל בצורה שעדיין באה לכיוון האדם, משפט הבוחן את מהותו האמיתית של האדם ולפי זה חורצת את דינו. לאחר שכבר קיבלו בני ישראל את התורה, הם יכולים בעצמם "לייצר" זכויות, יש להם על מה להישען – זה המעשים הטובים שהם עושים ויכולים לעשות, ולפני מתן תורה לא היה אופציה כזאת בכלל.

יש כמה דרגות לצדקה. אפשר להביא לעני דגים, ואפשר להביא לו חכה. בסוכות אנחנו לוקחים את החכה ביד ומשוויצים בה, שה' גמל לנו, לא רק בדגים (בפסח), אלא גם בחכות (הוא הלולב בסוכות המסמל את המצוות כולן). אנחנו יצרני מצוות, ושמחים בזכות ולא בחסד. זאת שמחה אמיתית.

(ע"פ שפת אמת, סוכות, תרנ"ד ותרנ"ו ד"ה ולקחתם לכם)