וורטים חסידיים ליום התשועה (העצמאות)

להמשיך בעצמנו את השפע

מערכת המועדים מתחלקת לחגים מדאורייתא וחגים מדרבנן. בין החגים האלו קיימת דינמיקה מעניינת. החגים מהתורה קבועים – הם בבחינת משפיעים. אנחנו פשוט מחכים שהם יבואו ומתכוננים אליהם. הם באים כמו אורחים, בשעה ובזמן קבוע בחודש וביום: עם שקיעת החמה (באמצע החודש בדרך כלל), הכול כבר מוכן לקראתם: המצה אפויה והסוכה בנויה. אין לנו מה לעשות חוץ מלהנות מנוכחותם ולנסות לתפוס כמה שיותר מהם. החגים האלו הם שופעים בדרך שככל שתמשוך יותר, כך תקבל יותר. לכן הרעיון הוא לקחת כמה שיותר מהחגים. "אסרו חג בעבותים", כי כגודל המקבל כן גודל ההשפעה.

החגים מדרבנן הם בחינת מקבל. הם להאריך את החג עוד קצת. לקחת את הרעיונות של כל חג מהתורה ולהשפיע את זה לחיינו. החגים האלו הם מעשה ידינו – ולכן הם מנוהלים קצת אחרת. הזמן בהם קצת יותר נזיל: "עד שתכלה רגל מן השוק", המצוות לא מוגדרות ברמת זית או ביצה אלא: "על דלא ידע", וההכנה בהם היא ספונטנית, נובעת, מתחשקת לקיים את המצווה ולהמשיך את ההשפעה מהחג שמהתורה.

השפת-אמת מציין שכל חג מהתורה יש לו מקבילה מדרבנן. חג סוכות מקביל לחנוכה. שניהם שמונה ימים, שניהם קשורים למקדש, לנצחון ("יוצאים לפני בלולבין"), לשמחה בלתי-תלותית, להודיה והלל הנגמר כל שמונה. לכן, חנוכה יונק את המשמעות שלו מסוכות. פורים קשור לשבועות. בשבועות קבלו תורה בעל כורחם. בפורים תקנו את העניין "קיימו וקבלו" עליהם היהודים מרצון את התורה. שניהם קשורים לתורה, לחיים (בעצרת נידונין…). ומה החג שנשאר? פסח: חג החירות, התשועה, הגאולה. זהו החג המרכזי ביותר שלו, הגדול שודאי יש לו השפעות. השפת-אמת מסביר, שצריך להיות עוד חג מדרבנן המקביל לו (במהרה בימיו), וכי פסח משפיע על כל ימי הספירה. אישית אני רואה אז זה כנבואה-זוטא על יום התשועה שלנו, יום העצמאות הרמוז בספירת העומר.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" התורה אומרת – ואפשר להתחיל לספור. "מיום" = 1, "הביאכם" =2 "את"=3 וכן הלאה. 3 פעמים מופיע בפרשה "לה'". בפעם ה20, בפעם ה33 ובפעם ה50, המקביל לימי ה' באייר (יום העצמאות), י"ח באייר (ל"ג בעומר) וחג השבועות.

ואם כבר שפת אמת, הרי מה נאה שהקמת המלוכה הייתה בערב שבת, ששבת היא בחינת גאולה שלמה, אבל המדינה היא (רק) אתחלתא דגאולה, ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.