סוכות – על דגים וחכות

מה ההבדל בין סוכות לפסח? מדוע בסוכות המצווה לשמוח יותר מאשר פסח?

פסח הוא חג המקושר למידת החסד – זהו טוב אלוהי שופע המגיע עוד ועוד, ללא כל זכות טובה, לא כי מגיע, אלא כי ה' רוצה לתת. לכן הסמל של פסח הוא אגודת אזוב (שטבלו בדם ומרחו על המשקוף ועל המזוזות), הרומז לענווה, לשפלות רוח, לכלומיניק שה' עושה איתו חסד.

סוכות מקושר למידת תפארת – שזה להביא את מה שמגיע (גבורה), אבל בצורה שעדיין באה לכיוון האדם, משפט הבוחן את מהותו האמיתית של האדם ולפי זה חורצת את דינו. לאחר שכבר קיבלו בני ישראל את התורה, הם יכולים בעצמם "לייצר" זכויות, יש להם על מה להישען – זה המעשים הטובים שהם עושים ויכולים לעשות, ולפני מתן תורה לא היה אופציה כזאת בכלל.

יש כמה דרגות לצדקה. אפשר להביא לעני דגים, ואפשר להביא לו חכה. בסוכות אנחנו לוקחים את החכה ביד ומשוויצים בה, שה' גמל לנו, לא רק בדגים (בפסח), אלא גם בחכות (הוא הלולב בסוכות המסמל את המצוות כולן). אנחנו יצרני מצוות, ושמחים בזכות ולא בחסד. זאת שמחה אמיתית.

(ע"פ שפת אמת, סוכות, תרנ"ד ותרנ"ו ד"ה ולקחתם לכם)

סוכות, שמחת תורה ושבת בראשית

סוכות

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"

סוכות נקרא "זמן שמחתנו" – בניגוד לשאר מועדים, שהם מועדים שבאים להזכיר משהו כגון מתן תורה או יציאת מצרים, סוכות הוא זמן בלוח השנה שמיועד לשמחה, "חג השמחה". המצוות המיוחדות לסוכות, אולי בעלי משמעות רבה מאוד, אבל בפשט, באות רק על מנת לשמח את הבן-אדם, להוציא אותו מן השגרה הכבידה. ההתרוצצות אחרי אתרוג מהודר ונוי לסוכה, היא שנותנת לאדם את השמחה שפורצת סתם כך, מעצמה, ללא סיבה. מצוות סוכות הן המצוות היחידות בתורה שתלויות בשמחה. בשאר מצוות – גם אם אדם מצטער, חייב על אפו ועל חמתו לקיימם. מצוות סוכה לא כך. המצטער פטור מן הסוכה – שכל עניינה היא שמחה, ואם לא שמח, לא עשה כלום.

שמחת תורה

"והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן … בענווה"

שמחת תורה הוא חג מיוחד – בעוד בשבועות אנו חוגגים את מתן התורה – כלומר, ה' נתן (ואפילו יהיה נכון לומר, כפה) את התורה, בשמחת תורה אנו חוגגים את קבלת התורה – שאנחנו קיבלנו, ומקבלים כל שנה את התורה. יש 48 דברים שאדם צריך לסגל לעצמו כדי לקבל את התורה. אחת מהן היא ענווה. ומסביר ר' חיים מוולוז'ין, דומים כל בני האדם לכדי חרס אשר מבחוץ כולם שווים. אולם, כלי חרס שדופנו עבה יותר – יכיל פחות יין, ואילו כלי חרס שדופנו דק יותר יכיל יותר יין. כך התורה – אדם עם אגו גדול, שמחשיב את עצמו, ממילא יש בו יותר "אני" מאשר תורה, יותר "כד" מאשר "יין". אבל אדם שממעיט את עצמו, הוא כלי מתאים יותר להכלת התורה, וממילא הוא אדם שטעם התורה עולה ממנו. זמן ההקפות הוא זמן של ביטול עצמי,  אנחנו רוקדים וקופצים ושרים,  מבטלים את כל הכבוד שלנו למען השמחה, למען התורה, כפי שעשה דוד המלך ע"ה, ובכך אנו שוברים את האגו, ומכשירים את עצמנו לקבל התורה, על דרך שאמרו – שכלים לא חשובים אינם מקבלים טומאה. כך גם בני אדם שלא מחשיבים עצמם למשהו אינם מקבלים טומאה.

שבת בראשית

"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"

שבת היא סוג של מועד, חג שקורה פעם בשבוע. בגלל תדירותה, לא קוראים בתורה כל שבוע בעניינה, אלא קוראים ע"פ הסדר. שבת בראשית היא מיוחדת בכך שבשבת הזאת כן קוראים בעניין השבת – זאת ה-שבת, בה"א הידיעה, שבת-שבת. למעשה, כזכר למעשה בראשית אנו עושים מלאכה ששת ימים וביום השביעי שובתים ממלאכה. אם נתבונן בכך, האם יש אצל ריבונו של עולם עניין של מלאכה ממש בבריאת העולם? האם הוא עשה "בורר" או "מכה בפטיש"? העניין הוא שכל מעשה בראשית היה במאמר- "בעשרה מאמרות נברא העולם", יצירת העולם הייתה בדיבורו של האלוקים, וביום השביעי פסק מדיבורו. הא למדת, שגם אנו בשבת צריכים להפסיק מדיבורי חול, עסקים וחשבונות, דיבורי מלאכה ועבודה, זכר למעשה בראשית. שאר ל"ט אבות המלאכה, הם זכר ליציאת מצריים, שפסקו מעבודת המשכן. זה שאומר הנביא "ודבר דבר".

שבת היא מצווה גדולה – ענקית. הרבה פרטים יש בה, הרבה הלכות תלויות בה, והיא גם אבסולוטית מאוד – האדם שובת, עוצר. לעומת זאת, שכרה, אפילו בעולם זה, גדול. העונג, הדישון, השובע הרוחני, איני יכול לתארו במילים. הנשמה היתירה ממלאה אותך בתחושה מיוחדת, שמחה וקדושה, וכל עצמותיי אומרות ה' מי כמוך. מרגע שטעמתי את טעם השבת (האמיתי, וזה לוקח זמן עד שמגיעים לעונג אמיתי מן השבת…) לא אוותר על המצווה הנפלאה הזאת לעולם. החפץ חיים מביא משל. (ברשותכם, קצת אשנה אותו). יש נערה שיש לה חבר. אמנם, החבר גר רחוק מאוד, אבל מקפיד לשלוח לה מתנות ותכשיטים. אם היא רוצה להראות לכולם (ובמיוחד לכולן) שהיא "תפוסה", אז היא שמה טבעת, שמה סימנים ואותות שיש לה אהוב בחיים. ואילו אם היא אינה מעוניינת בקשר עם החבר הרחוק, אז היא לא עושה שימוש במתנותיו. ה' רחוק מדעתינו ותפיסתינו. הרעיון הזה מופיע בשיר השירים, שם הרעיה והדוד לא נפגשים לעולם, רק משחקים משחקי תופסת – שומעת את קולו, מריחה את ריחו אבל לא רואה אותו. ובכל זאת, מה נוכל לעשות כדי להראות את נאמנותינו לקב"ה? נוכל להתעטר במתנה שלו – השבת.

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו"

השבת ציינתי כ"ג שנים לצירי הלידה הראשונים של אימי. (א.י.ג.)  ב"שבת אחים" שערכתי בביתי אמרתי את התורה הזאת:

במקרא ניתן למצוא כל מיני התייחסויות לגילאים. לדוגמא, "איש" הוא יהודי בוגר, מעל גיל בר-מצווה. ישנו גם "נער". מהו נער? במדרש משלי מצויינת מחלוקת.

עד כמה שנים נקרא אדם נער? רבי מאיר אומר: עד כ"ה שנה, רבי עקיבא אומר: עד ל' שנה, אמר רבי ישמעאל: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים שנה, שמעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עוונותיו,כמד"א מבן עשרים שנה ומעלה יבוא לעבוד עבודה, (מהו "עבודת עבודה"? ריש לקיש אמר: אין עבודה אלא תפילה, שנאמר : "עבדו את ה' ביראה"), משעה שהוא מתחשב לעבודה – מתחשב לעבירה.

דעות שונות 25, 30, 20. ומאי נפקא מינא? מה זה משנה? אדם אחראי למעשיו מגיל 13, אבל כל עוד הוא נער, הוא עוד עלול לטעות, לעשות "טעויות של צעירים". טעויות שכאלו יותר מובנות, יותר נסלחות, אנחנו עדיין בתקופת התלמדות, עוד הדם רותח בקרבינו ואנחנו יותר מועדים לעשות עבירות, ואת זה ה' מבין וסלחן יותר לגבי נערים צעירים. זה מה שדוד המלך מתפלל "חטאות נעוריי אל תזכור" – את השטויות שעשיתי בתור ילד, עזוב, תחליק, עכשיו אני אדם בוגר. עם הגיל באה האחריות, אין יותר תירוצים, אבל גם יש לך יותר שכל להבין, אתה יותר שקול. בפרשה כתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". זה לא אומר חס ושלום שכל האנשים רעים, אלא שבכולם יש פוטנציאל רע, יש יצר הרע נפיץ מאוד. את המילה "מנעוריו" אפשר לקרוא ככה: יצר לב האדם רע כתוצאה מנעוריו  (ממה יצר האדם רע? מנעוריו.) – לפעמים אנחנו "רעים", שובבים קטנים כאלו, בגלל הנעורים שלנו, בגלל ה"צעירות" שלנו. יהי רצון שיסלח לנו על כל עוונותיו ויכפר לנו על כל פשעינו שעווינו לפניו מן יום היותנו על האדמה עד היום הזה.