סטטוס חדש

כל הקורבנות קשורים לחטא. אפילו קורבן יולדת בא על זה שנשבעה שלא תזדקק יותר לבעלה. אבל קורבן אחד מיוחד יש – קורבן תודה. מי מביא קורבן תודה? אותם 4 שהגמרא אומרת שצריכין להודות, אותם אלו שמברכים הגומל: החולה שנתרפא, האסיר המשוחרר, הולכי המדבר ויורדי הים. ועל מה הם מביאים את הקורבן? מה המהות של קורבן התודה?

אם הייתי אומר שהם מביאים את הקורבן כי קרה להם נס גדול – אז הדברים דורשים ביאור. הרי ניסים קוראים תמיד, אנחנו נצולים מצרות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז מה מאפיין דווקא את אותם 4 אנשים? השפת אמת מסביר, שאותם אנשים לא סתם זכו בנס, אלא הם זכו והצליחו לראות שאכן היה פה נס, שהיה שינוי בטבע. החולה זוכר כמה נורא זה להיות בסכנת מוות, אבל עכשיו הוא מגלה את הרווחה. גם בתוך המציאות העגומה, כל הארבעה הצליחו לראות את ההצלה מעבר, את השינוי המבורך, את הנס בתוך הטבע.

הדבר נרמז בקורבן שהם מביאים המלווה בחמץ ומצה גם יחד. חמץ לא היה מובא לעולם במקדש מלבד התודה והביכורים. החמץ מסמל את הטבע, המציאות המוזנחת והנשכחת מלב. מצה מסמלת את ההשגחה,  כזאת שתמיד שומרים עליה שלא תחמיץ. בעל התודה הצליח למצוא את "המצה" בתוך "החמץ".

ועל זה הקורבן מובא. כמו הסיפור הידוע עם הרבי שהורה להכניס עז לבית צפוף, ולאחר שבוע להוציא אותה. בעל התודה מכיר ברווחה, במתנות החיים, וזה משהו שלא קורה כל יום למרות שכל יום קורים ניסים.

הרי"ף שואל מה זה שינוי הלשון בגמרא: "צריכין להודות" ולא "חייבים" או "מברכים". ונראה לי תשובה משלי – שההודיה היא צורך. הוא חש להודות בגלל ההצלה שהוא ראה בעיניים. הלקח הוא שאם אנו היינו רואים גם את ההצלות היום-יומיות, אולי לא היינו מפסיקים להודות לעולם.

אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)