משחק האסוציאציות

הקדושת לוי שואל – למה כשהחשמונאים הגיעו למקדש, הדבר הראשון שהם רצו לעשות זה להדליק את הנרות? הרי עבורות המקדש מרובות: קטורת, לחם הפנים, קורבנות…למה דווקא נרות?

יש כמה תירוצים לשאלה הזאת. למשל: כי הנרות הם הקורבן המיוחד של הכהנים (רש"י ראשון בפרשת בהעלותך). אבל הקדושת לוי נותן תירוץ אחר. משל לבן-מלך ואביו. מתי הגעגוע של הנסיך גבוה יותר? כשהוא רחוק ואינו רואה אותו, או כשהוא נמצא בחצר של הבית, רואה את אביו דרך החלון, אך הדלת נעולה? ודאי שהמצב האחרון. יש ליהודים מצוות רבות התלויות בנרות. כל שבת בימי הכיבוש היווני הדליקו בבתי ישראל נרות שבת, והלב נחמץ. הנר אצלנו דולק – אבל במקדש לא. הם ראו את נר השבת וזכרו – זכר למעשה בראשית: יש ניסים שמשנים את הטבע, זכר ליציאת מצרים: כל גלות, כל חושך, היא עם קץ. הם השכילו לקשר מה המשמעות של מה שהם רואים. חז"ל קבעו את מצוות החנוכה בנרות, כדי שנזכר ממש באותם נרות של המקדש, ולא כדי סתם לעשות אור בבית, אלא להיות סמל. החוכמה היא לדעת על מה הם מצביעים.

מסופר על זוג שרצה להתגרש ובא לרבי מאפטא. נולד להם בן במזל טוב, האבא רצה לקרוא לו "יעקב" על שם אביו המנוח, שהיה אומנם שואב מים פשוט, אך ירא שמיים. האמא רצתה לקרוא לו, במפתיע, "יעקב", על שם אביה הנוח, שהיה תלמיד חכם. הרבי הציע פשרה. יקראו לרך הנולד "יעקב", אם יהיה שואב מים – יהיה זה על שם אבי האב, אם יהיה תלמיד חכם, יהיה זה על שם אבי האם.

ההורים בסיפור לא התווכחו על השם. הם התווכחו על הרפרנס, על המצביע, כי לשם אין משמעות מיסטית לכשעצמו, רק שהוא מצביע על משהו. גם בפרשה, נראה שפרעה יודע טוב שהחלון מצביע על משהו פנימי אצלו, אבל הוא לא מוצא מה. יוסף החכם מצליח לגעת בדיוק בנקודה הנכונה, ולדעת על מה חלום פרעה מצביע.

מסע של צדיק

הרבי מקוצק אמר פעם שיש 2 סוגי צדיקים: צדיק בפרווה וצדיק שמדליק מדורה. הצדיק בפרווה הוא מדומה, הוא דואג רק לרוחניות שלו, לצדיקות שלו, מתחמם לבד. הצדיק שעושה מדורה מצליח ללכד את כולם ביחד, להלהיב אותם ולחמם את כולם. יוסף הצדיק לא היה תמיד צדיק. הוא התחיל בתוך צדיק קטן בפרווה: "ויוצא יוסף את דיבתם רעה", צדיק כזה כל פיפס קטן מפריע לו, כל התנהגות שלא כיושר הוא מגיב בקנאות ותוקף את הסביבה במוסר רב. הוא רואה רק את הרע, את מה שיש לתקן. מה הפתרון? להוריד אותו מצריימה. יוסף גדל תחת הסינר של יעקב, ואולי אם יתוודע לעולם הגדול יראה שזה לא כל כך פשוט להיות צדיק. רחוק מהבית הוא כבר לא זוכר את כל הדברים הרעים שעשו האחים, הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בתכונות הטובות שיש בכל יהודי. "דמות אביו נראתה לו בחלון". עכשיו, שהוא למד להסתכל על הנקודה הפנימית שתמיד מאירה, המסע הושלם והוא צדיק אמיתי. צדיק שיודע לראות את הטוב.

וזה לא דבר פשוט לראות את הטוב. זה אולי הנס של חנוכה. המכבים מצאו פך שמן קטן, שבא ללמדנו: תמיד יש תקווה, גם בערימות הטומאה, יש נקודה פנימית מאירה שרק צריך לחפש, ולמצוא אותה זה בגדר נס שהופך אותך לצדיק. ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.

אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)