נחמו-נחמו

בהמשך לא מכוון לשבוע שעבר, נראה שגם הנחמה הכפולה שהנביא ישעיהו זועק ("נחמו-נחמו") מקורה בבורות כפולה. (אישית, אני רגיש לנושא כי הוא אחד מתחומי המחקר שלי).

סוקרטס דיבר על "בורות כפולה". הבור גם לא יודע את האמת, אך הוא גם לא יודע שהוא לא יודע. זאת מעטפת חזקה שמונעת ממנו להתקדם או לגלות את האמת. ולמקרה היהודי: ירמיהו כל בוקר בא לאדם וצעק שהמקדש יחרב. העם בשלהם, "היכל ה', היכל ה', היכל ה'" – אפילו שלוש פעמים, הם משוכנעים בסיפור שהמקדש הוא לא בר-חורבן, שהיו-לא-תהיה. מן הסתם, מזה יוצא שנבואות ירמיהו הן שקר, בדויות מליבו, והפורענות שהוא מצפה לה היא ע"י מתווך – כלומר, הנביא.

והמקדש חרב. העם בהלם. הוא מפרש את זה כאילו ה' עזב אותם. מדוע "ותאמר ציון עזבני ה'"? כי הם עדיין באותה קונספציה, שזה ההסבר היחיד עבור החורבן. מגיע ישעיהו ואומר "נחמו נחמו עמי – יאמר אלוהיכם". הנחמה היא כפולה, מעבר לכל הנבואות האופטימיות של בניין וגאולה, יש גם את הגילוי המרעיש של "יאמר אלוהיכם" – אתם מקבלים את המסר מה' ממש, לא על ידי נביא או מתווך. זהו תיקון מחשבתי שהעם עובר מימי ירמיהו. שם הם לא האמינו שדבר ה' הוא אותנטי, שה' בכלל מתנבא, ולגלות שגם בחיים האלו יש מציאות אלוקית, זהו גילוי דתי חדש, מרעיש, ומנחם לכשעצמו. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

כל 7 הפטרות הנחמה הם מישעיהו. המדרש מגדיל ואומר שישעיהו הוא נביא מיוחד, בכך שהוא שפך את רוחו עליו ישירות ולא ע"י נביא אחר (לא כמו נביאים אחרים, כמו שהמדרש מדקדק מפסוקים). הנחמה הכפולה היא בשינוי התפיסה – כפי שהקוצקר אמר, אפילו "בעת היא" – לקראת המוות, משה מתחנן לתפוס בראשו את ההכרה "ה' אלוקים!".

לזכור את התפקיד \ הרבה ומעט

לזכור את התפקיד

"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.

גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.

הרבה ומעט

ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:

  1. הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
  2. הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
  3. השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.

כסף זה טוב או רע? \ לא עם של פראיירים

כי תשא \ פרשת שקלים

המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.

יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.

הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.

הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.

פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים

משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?

ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.

הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.

עוד לא ראינו דם \ להאמין בשמים

שני וורטים לפרשת השבוע.

עוד לא ראינו דם

"ונכבדתי בפרעה", אומר ה'. מה יש להיכבד בפרעה? הרי ה' הוא מלך הכבוד, אינו תלוי בשום נברא שלו. למה הוא צריך שפרעה "יעשה לו כבוד"? ואיזה כבוד הוא בדיוק עושה לו? טובע בים?  העניין מוסבר ע"י המדרש. משל לשני אתלטים – אחד האלוף הנוכחי והשני הטוען לאליפות. בגמר הגביע חל מהפך וניצח האלוף החדש את הישן. לקחו את הכתר מעליו והעבירו אותו לחברו. מי גרם לחזק שיקבל את הכתר? האם הוא עצמו? התשובה היא לא! כדי שיהיה אלוף, כדי שהוא יזכה בכתר, צריך שיהיה קרב, צריך שתהיה תחרות, צריך שיהיה מנצח וצריך שיהיה מפסיד. המנצח לא היה זוכה בכתר אם לא היה מפסיד – ולכן הוא צריך אפילו להודות לו…

ה' הוא מלך הכבוד. אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו צריכים לראות כאן קרב, מהפך. המפלה של המצרים היא לא סתם רצון של ה' לעשות להם רע. אין הרעה יוצאת מלמעלה, אלא כל רע יוצא במגמה מסויימת. המפלה של המצרים הייתה למטרת העלאת קרן האמונה בה'. ככה עושים כבוד.

הקוצקר שאל את חסידיו פעם – מדוע הנס היה בקריעת הים, האם לא היה מספיק שהים היה נהפך ליין והיו כל החסידים שותים אותו? וענה להם – אם כן, במה המצרים היו טובעים?

נס קריעת הים הוא בעל כמה פנים  – של עם ישראל, של המצרים, של הקב"ה, של המלאכים, של הים ואפילו של הסוסים. כל אחד נותן את ההיבט שלו, ומה הוא למד מהנס.

להאמים בשמיים

אמרו שעל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונות המרכבה שלו. ואם כן, שואל הרוז'ינר, מדוע נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? הרי זאת הייתה ידיעה ברורה ולא אמונה!

אלא, שכאן נמצא הקטרוג. היצר הרע בעת גילוי אותו נס רצה לתת מחשבה בליבות בני ישראל שזהו, הם הגיעו לרוויה, לדרגה הכי גבוהה שיכול להיות, כולם חכמים גדולים ונבונים. אבל זה לא מעקרונות הדת שלנו. דווקא מי שמתקרב יותר, מתרחק יותר. "התנבא באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו". משה אץ מהר להסביר להם שיש להם עוד הרבה עבודה כדי להתקרב לה', ולכן יחד עם כל החזיונות הנוראים, הם צריכים לדעת שיש עוד במה להאמין, גם כשאתה יודע הרבה. הם קיבלו את דברי משה ולכן: "ויאמינו בה'" – בחלקים שעדיין לא ידועים, "ובמשה עבדו".

באמונה היהודית אנחנו נוהגים להמשיל את האלוהות לשמיים. למה? יש בשמיים משל לתפיסה שלנו את ה'. השמיים ברורים לכל – אין מי שיכול לכפור בהם, אבל האם יש בהם איזה משהו שאפשר לתפוס? ככל שאתה מתתקרב יותר לשם זה נראה כאילו הם מתרחקים. נראה שעוד רגע אתה יכול לקטוף את הירח ואת השמש,אבל כל ניסיון אתה מגלה עוד משהו על הפיזיקה הנהדרת. וזה רק מפעים אותך יותר, רק מתחשק לך יותר להיות שם ומסעיר את הדמיון. ולפעמים, השמיים מכוסים בעננים ולא רואים אותם. אבל מי שיודע קצת הסטוריה, זוכר את אותו יום אביבי שהשמיים האירו, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים.

מבעד למראה- חי שרה

שאלה מפורסמת על הפרשה היא למה חצי ממנה הוא "בשידור חוזר" – כל המעשה של השבעת אליעזר, הסימן לרבקה וכו', חוזר שוב בפיו של אליעזר כשהוא מספר למשפחת רבקה.

הרבי מקוצק מביא הסבר, תוך דיוק על הפסוקים. אליעזר, כידוע מרש"י, היה בעל נגיעה. הוא רצה להשיא את בתו ליצחק, ולכן שאל את אברהם: "אולי לא תאבה האישה לבוא", וכשהוא מדבר עם אברהם, הראש כבר בתוכניות אחרות – הוא רואה איך הוא מגיע לחרן, הכל מסתבך, בקושי מוצא אישה, וזאת לא רוצה לבוא, הוא חוזר בידיים ריקות הביתה – ומחתן את יצחק עם ביתו. הנגיעה הזאת השפיעה על כל השליחות שלו. אבל בעל הנגיעה אף פעם לא מודע שהוא אכן בעל נגיעה, הוא צריך שמישהו יציב לו מראה בפנים ואז הוא יראה את האמת. כמו הזה שבא לקוצקר והצהיר שהוא עומד להיקבר בארץ ישראל. כששאלה הרבי למה, הלה ענה שהוא חס על גופו מפני גלגול מחילות, ואז הרבי מקוצק צחק עליו: "עד כדי כך אתה דואג לגופה שלך אחרי שתמות?!". כשמציבים מראה, כשמישהו אחר מספר את הסיפור, או אפילו כשאנחנו חוזרים שוב על מה שאמרנו – אנחנו מגלים את הנגיעה שלנו. זה בסדר, כולנו בעלי נגיעה, "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" – בכל טוב, מצווה, יש נגיעה קלה. המטרה היא לחשוף אותה. והחשיפה של אליעזר מגיעה ע"י כך שהוא מספר את הסיפור שוב, ופתאום קולט כמה מעוות הוא היה, אז הגרסא מיד מתוקנת, כל התוכנית ב' מתבטלת והוא ישר מדלג לספר על כך שרבקה פשוט חייבת לבוא, בלי שום תירוצים או תוכניות חלופיות.