אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)

כשהאמונה הופכת אישית

הרמב"ן מקשה קושיה. לפני הסיפור של נוח, התורה מספרת שהוא היה צדיק תמים וכו'. אבל באברהם לא נאמרו כלל מידות טובות, ישר – לך לך וכל הניסיונות. יש כמה פתרונות (יחד עם משל הבירה הדולקת הנפלא), אבל לא אתעסק בהן. מתי באמת נאמר משהו טוב על אברהם? רק באמצע הפרשה – "והאמין בה' ויחשיבה לו צדקה". אברהם מאמין, וזה נתפס כדבר טוב. אבל מה ז"א – הוא לא האמין לפני בכל ההבטחות על הארץ ועל האומה?

לכולנו קל להאמין כשהאמונות רחוקות מאיתנו, לומר "ה' משלם שכר טוב ליראיו, מגן לכל החוסים בו, עושה ניסים…". כאן כולנו מאמינים בני מאמינים. אבל להאמין שה' עושה לי אישית ניסים, שהוא יושיע אותי אישית מהצרה שאני נתון בה, שתקרה לי קפיצת הדרך בצורת אוטובוס שהפתיע לבוא..כאן האמונה הופכת להיות קשה. זה באמת ניסיון להאמין. כמו הסיפור על האריז"ל שביקש מתלמידיו לעשות שבת בירושלים. כל ההבטחות הקודמות לא נגעו ספציפית לאברהם. הם נגעו בעתיד הרחוק, ביעד ובחזון. ברעיון קל להצהיר באמונה, אבל במימוש פחות, אברהם ניכר בגדולה שהאמין שגם לו ספציפית ולשרה הזקנים יקרה נס ויוולד בן. ואולי זה תירוץ גם לשאלה איך בדיוק ברית בין הבתרים נחשבת ניסיון, כי זה באמת קשה.

אנחנו מברכים "מגן אברהם". אבל אברהם מת ממזמן. אלא שהפשט הוא לכוון שה' משגיח על הפרטים, על ה"אברהמים" שאמרו "אנוכי עפר ואפר". וזה מלמד שיעור גדול על מה זה אמונה. זה לא מס שפתיים שמישהו מצהיר. אלא זה קשר. המגן אפקטיבי במלחמה רק כשהצד השני אוחז אותו קרוב אליו ורואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה", זה להכניס את הקב"ה לתוך החיים האישיים שלנו.