נדר עם ערך

יש יחס אמביוולנטי של חז"ל על נדרים. מצד אחד הם מגנים את מי שנודר, מצד שני הוא משבחים את מי שנדר את ערכו למקדש ושילם. איך אפשר לתרץ?

למען האמת, ליהודי אין ערך. הוא יכול להגיע עד אינסוף. ברגע שהוא נותן לעצמו ערך, הוא מגביל את עצמו, מנמיך את עצמו, הציפיה קטנה ונקבע חסם עליון שאותו אי אפשר לעבור. זה לא נכון. מצד שני, אם היהודי ינסה לקפוץ ישר עד אינסוף הוא לא יגיע. "לא תעלה במעלות על מזבחי". מה עושים? קובעים שלבים. היום אני אגיע עד לערך הזה. הגעתי? יופי! עכשיו ערך חדש. כך אפשר להתקדם באמת. לכן, היהודי צריך לדעת שלמעשה אין גבול, אך הדרך להגיע למעלה היא ע"י קביעת הערך.

בדרך זה מספרים על האצן האמריקאי ששבר את מחסום 4 הדקות למייל. באותו תקופה כולם היו בטוחים, כולל מדענים, שבן אדם לא יכול לרוץ מייל בפחות מ4 דקות. האצן הראשון הצליח לעשות זאת בשנת 56. מה שמעניין שבאותה שנה אחריו הצליחו עוד עשרות אצנים גם לשבור את השיא. כששאלו אותו איך הוא עשה את זה הוא אמר: פשוט דמינתי את עצמי עובר בהתחלה את ה4 דקות, ואז את ה3:59 וכו'. קביעת הגבול הזאת הגבילה את האנושות כולה – אבל מספיק בן אדם אחד שיודע שהגבול נועד כדי לעבור אותו…

וורטים חסידיים ליום התשועה (העצמאות)

להמשיך בעצמנו את השפע

מערכת המועדים מתחלקת לחגים מדאורייתא וחגים מדרבנן. בין החגים האלו קיימת דינמיקה מעניינת. החגים מהתורה קבועים – הם בבחינת משפיעים. אנחנו פשוט מחכים שהם יבואו ומתכוננים אליהם. הם באים כמו אורחים, בשעה ובזמן קבוע בחודש וביום: עם שקיעת החמה (באמצע החודש בדרך כלל), הכול כבר מוכן לקראתם: המצה אפויה והסוכה בנויה. אין לנו מה לעשות חוץ מלהנות מנוכחותם ולנסות לתפוס כמה שיותר מהם. החגים האלו הם שופעים בדרך שככל שתמשוך יותר, כך תקבל יותר. לכן הרעיון הוא לקחת כמה שיותר מהחגים. "אסרו חג בעבותים", כי כגודל המקבל כן גודל ההשפעה.

החגים מדרבנן הם בחינת מקבל. הם להאריך את החג עוד קצת. לקחת את הרעיונות של כל חג מהתורה ולהשפיע את זה לחיינו. החגים האלו הם מעשה ידינו – ולכן הם מנוהלים קצת אחרת. הזמן בהם קצת יותר נזיל: "עד שתכלה רגל מן השוק", המצוות לא מוגדרות ברמת זית או ביצה אלא: "על דלא ידע", וההכנה בהם היא ספונטנית, נובעת, מתחשקת לקיים את המצווה ולהמשיך את ההשפעה מהחג שמהתורה.

השפת-אמת מציין שכל חג מהתורה יש לו מקבילה מדרבנן. חג סוכות מקביל לחנוכה. שניהם שמונה ימים, שניהם קשורים למקדש, לנצחון ("יוצאים לפני בלולבין"), לשמחה בלתי-תלותית, להודיה והלל הנגמר כל שמונה. לכן, חנוכה יונק את המשמעות שלו מסוכות. פורים קשור לשבועות. בשבועות קבלו תורה בעל כורחם. בפורים תקנו את העניין "קיימו וקבלו" עליהם היהודים מרצון את התורה. שניהם קשורים לתורה, לחיים (בעצרת נידונין…). ומה החג שנשאר? פסח: חג החירות, התשועה, הגאולה. זהו החג המרכזי ביותר שלו, הגדול שודאי יש לו השפעות. השפת-אמת מסביר, שצריך להיות עוד חג מדרבנן המקביל לו (במהרה בימיו), וכי פסח משפיע על כל ימי הספירה. אישית אני רואה אז זה כנבואה-זוטא על יום התשועה שלנו, יום העצמאות הרמוז בספירת העומר.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" התורה אומרת – ואפשר להתחיל לספור. "מיום" = 1, "הביאכם" =2 "את"=3 וכן הלאה. 3 פעמים מופיע בפרשה "לה'". בפעם ה20, בפעם ה33 ובפעם ה50, המקביל לימי ה' באייר (יום העצמאות), י"ח באייר (ל"ג בעומר) וחג השבועות.

ואם כבר שפת אמת, הרי מה נאה שהקמת המלוכה הייתה בערב שבת, ששבת היא בחינת גאולה שלמה, אבל המדינה היא (רק) אתחלתא דגאולה, ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

רגע גדול בחיים קטנים

שבת הגדול. שערי הדרוש לא ננעלו ועוד ועוד תירוצים מגיעים כל שנה ומנסים להסביר למה דווקא השבת לפני פסח קרויה "שבת הגדול". מה גדול פה?

שתי תירוצים חביבים עליי במיוחד מיסודתו של ה"שפת אמת".

א. בתוך כל ההכנות לפסח נדמה כי פסח הוא עיקר השנה. הכול סובב סביבו, מתנקז אליו. אך למען האמת המועדים הם רק "מקראי קודש", בעוד השבת היא "קודש" ממש. כל המועדים יונקים את הקיום שלהם מתוך שבת, הם דינאמים וניתנים לתזוזה, בעוד שבת קבועה במקומה. לכן, במיוחד לפני פסח הגורלי, בל תטעה ונחשוב שפסח הוא החג הגדול, אלא ש"שבת הגדול".

ב. השבת המקבילה לשבתינו, היא השבת ששמרו בנ"י במצרים לפני הגאולה. ראשוני החסידות אמרו כי למרות ש"משה תיקן להם שבת", עוד מתחילת המכות, עדיין היו בנ"י בשיעבוד, לא ידעו אם כל הקונץ הזה של יציאת מצרים יעבוד. על בשבת הזאת לפני היציאה, כבר השיעבוד פסק. הכבש היה קשור למיטה, המצרים משקשקים, ובני ישראל יכולים לשמור שבת ללא דאגות. זאת השבת הראשונה שאכן שמרו כדין, ולכן נקראת "שבת הגדול".

ואולם, יש לי מה להוסיף מעצמי על התירוץ הזה. באותה שבת היסטורית היה הכול מלבד דבר אחד – הציווי. האם היה קשה לבני ישראל לשמור את אותה שבת? הכול היה בנוחות, בבטחון, בשמירה, ברווחה. אבל עבורנו לשמור את שבת הגדול, בתוך כל הטירוף של הנקיונות וההכנות לפסח – זה כבר ניסיון של ממש. בנ"י לא היו צריכים להכשיר את המטבח או לערוך קניות. אנחנו בדבקות עוצרים מכל ההכנות ושומרים שבת. והרי כתוב: "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ולכן השבת שלנו אולי יותר טובה מהשבת ההיסטורית, כי שבת ה"גדול המצווה ועושה…".

טיש עם חיות טמאות

השבת הייארצייט של ה"חידושי הרי"ם". נביא חידוש משמו על פרשת השבוע (שמיני).

רמב"ן ידוע הוא שהתורה אסרה מיני עופות משום מידת אכזריות שיש בהם. כל העופות הדורסים, הגזלנים, אוכלי הנבלות – כולם אסורים. ביניהם יש עוף אחד שהסיפור שלו שונה לגמרי: החסידה. רש"י כותב שהיא נקראת חסידה על שום שהיא עושה חסד, היא מחלקת ממזונותיה לחברותיה. אכן מצווה גדולה! החידושי הרי"ם שואל – אם כן, הדין הוא שהיא הייתה צריכה להיות טהורה, ולמה התורה אסרה אותה?

הוא משיב: זה לא חסד אמיתי. החסידה נותנת את האוכל לחברות שלה, אבל מהשאר, מי שלא איתה בחבורה, היא מתעלמת. הם יכולים לגווע. חסד לא עושים עם חברים, צריך לפרוץ את המעגל, להפיץ אותו, ולחלק מהאוכל גם למי שהוא לא חבר: "אם רעב שונאך האכילו לחם".

החידושי הרי"ם, באופייניות קוצקאית משהו, עוקץ את האדמו"רים שמחלקים שיריים רק לאנ"ש, ואילו את החסידים הרחוקים, או מי שלא חסיד כלל, שוכחים ומתייחסים אליו ב"בחינת אחוריים". אולי יש פה איזה משחק: רבי מול חסיד(ה).

על מצוות מאכלות אסורות המדרש קורא את הפסוק: "אמרת ה' צרופה": לא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהם את הבריות. המדרש סותם כאן, ופירוש אחד מדבר על "צירוף", מלשון צורף הבורר את הכסף והזהב מסיגים, כך המצווות מבררות את האדם מהרע. אבל יש עוד פירוש, שזה מלשון להצטרף, לאחד את כל היהודים יחד. אכילה ושתייה משותפת, שולחן משותף, הוא דבר שמאחד את היהודים, כפי שראינו בפורים. חוקי הכשרות עושים את כל היהודים חברים. אם יהודי מסויים נוסע לחו"ל, הוא מוכן להסתובב בחצי עיר כדי למצוא מקום כשר, וישר יתיידד עם בעל הבית. ובעקיצה משלי: יש לזכור את העקרון הזה כשמדברים על כשרות כזאת וכזאת, ולהבין שזה בא לאחד ולא חלילה לחלק.

סטטוס חדש

כל הקורבנות קשורים לחטא. אפילו קורבן יולדת בא על זה שנשבעה שלא תזדקק יותר לבעלה. אבל קורבן אחד מיוחד יש – קורבן תודה. מי מביא קורבן תודה? אותם 4 שהגמרא אומרת שצריכין להודות, אותם אלו שמברכים הגומל: החולה שנתרפא, האסיר המשוחרר, הולכי המדבר ויורדי הים. ועל מה הם מביאים את הקורבן? מה המהות של קורבן התודה?

אם הייתי אומר שהם מביאים את הקורבן כי קרה להם נס גדול – אז הדברים דורשים ביאור. הרי ניסים קוראים תמיד, אנחנו נצולים מצרות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז מה מאפיין דווקא את אותם 4 אנשים? השפת אמת מסביר, שאותם אנשים לא סתם זכו בנס, אלא הם זכו והצליחו לראות שאכן היה פה נס, שהיה שינוי בטבע. החולה זוכר כמה נורא זה להיות בסכנת מוות, אבל עכשיו הוא מגלה את הרווחה. גם בתוך המציאות העגומה, כל הארבעה הצליחו לראות את ההצלה מעבר, את השינוי המבורך, את הנס בתוך הטבע.

הדבר נרמז בקורבן שהם מביאים המלווה בחמץ ומצה גם יחד. חמץ לא היה מובא לעולם במקדש מלבד התודה והביכורים. החמץ מסמל את הטבע, המציאות המוזנחת והנשכחת מלב. מצה מסמלת את ההשגחה,  כזאת שתמיד שומרים עליה שלא תחמיץ. בעל התודה הצליח למצוא את "המצה" בתוך "החמץ".

ועל זה הקורבן מובא. כמו הסיפור הידוע עם הרבי שהורה להכניס עז לבית צפוף, ולאחר שבוע להוציא אותה. בעל התודה מכיר ברווחה, במתנות החיים, וזה משהו שלא קורה כל יום למרות שכל יום קורים ניסים.

הרי"ף שואל מה זה שינוי הלשון בגמרא: "צריכין להודות" ולא "חייבים" או "מברכים". ונראה לי תשובה משלי – שההודיה היא צורך. הוא חש להודות בגלל ההצלה שהוא ראה בעיניים. הלקח הוא שאם אנו היינו רואים גם את ההצלות היום-יומיות, אולי לא היינו מפסיקים להודות לעולם.

לזכור את התפקיד \ הרבה ומעט

לזכור את התפקיד

"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.

גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.

הרבה ומעט

ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:

1. הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
2. הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
3. השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.

כסף זה טוב או רע? \ לא עם של פראיירים

כי תשא \ פרשת שקלים

המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.

יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.

הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.

הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.

פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים

משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?

ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.

הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.