כי תשא \ פרשת שקלים
המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.
יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.
הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.
הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.
פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים
משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?
ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.
הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.
שפה אחת לפרשת השבוע 