שני וורטים לפ. יתרו.
חצי יהודי
יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.
לראות את הקולות
תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.
שפה אחת לפרשת השבוע 