קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

עוד לא ראינו דם \ להאמין בשמים

שני וורטים לפרשת השבוע.

עוד לא ראינו דם

"ונכבדתי בפרעה", אומר ה'. מה יש להיכבד בפרעה? הרי ה' הוא מלך הכבוד, אינו תלוי בשום נברא שלו. למה הוא צריך שפרעה "יעשה לו כבוד"? ואיזה כבוד הוא בדיוק עושה לו? טובע בים?  העניין מוסבר ע"י המדרש. משל לשני אתלטים – אחד האלוף הנוכחי והשני הטוען לאליפות. בגמר הגביע חל מהפך וניצח האלוף החדש את הישן. לקחו את הכתר מעליו והעבירו אותו לחברו. מי גרם לחזק שיקבל את הכתר? האם הוא עצמו? התשובה היא לא! כדי שיהיה אלוף, כדי שהוא יזכה בכתר, צריך שיהיה קרב, צריך שתהיה תחרות, צריך שיהיה מנצח וצריך שיהיה מפסיד. המנצח לא היה זוכה בכתר אם לא היה מפסיד – ולכן הוא צריך אפילו להודות לו…

ה' הוא מלך הכבוד. אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו צריכים לראות כאן קרב, מהפך. המפלה של המצרים היא לא סתם רצון של ה' לעשות להם רע. אין הרעה יוצאת מלמעלה, אלא כל רע יוצא במגמה מסויימת. המפלה של המצרים הייתה למטרת העלאת קרן האמונה בה'. ככה עושים כבוד.

הקוצקר שאל את חסידיו פעם – מדוע הנס היה בקריעת הים, האם לא היה מספיק שהים היה נהפך ליין והיו כל החסידים שותים אותו? וענה להם – אם כן, במה המצרים היו טובעים?

נס קריעת הים הוא בעל כמה פנים  – של עם ישראל, של המצרים, של הקב"ה, של המלאכים, של הים ואפילו של הסוסים. כל אחד נותן את ההיבט שלו, ומה הוא למד מהנס.

להאמים בשמיים

אמרו שעל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונות המרכבה שלו. ואם כן, שואל הרוז'ינר, מדוע נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? הרי זאת הייתה ידיעה ברורה ולא אמונה!

אלא, שכאן נמצא הקטרוג. היצר הרע בעת גילוי אותו נס רצה לתת מחשבה בליבות בני ישראל שזהו, הם הגיעו לרוויה, לדרגה הכי גבוהה שיכול להיות, כולם חכמים גדולים ונבונים. אבל זה לא מעקרונות הדת שלנו. דווקא מי שמתקרב יותר, מתרחק יותר. "התנבא באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו". משה אץ מהר להסביר להם שיש להם עוד הרבה עבודה כדי להתקרב לה', ולכן יחד עם כל החזיונות הנוראים, הם צריכים לדעת שיש עוד במה להאמין, גם כשאתה יודע הרבה. הם קיבלו את דברי משה ולכן: "ויאמינו בה'" – בחלקים שעדיין לא ידועים, "ובמשה עבדו".

באמונה היהודית אנחנו נוהגים להמשיל את האלוהות לשמיים. למה? יש בשמיים משל לתפיסה שלנו את ה'. השמיים ברורים לכל – אין מי שיכול לכפור בהם, אבל האם יש בהם איזה משהו שאפשר לתפוס? ככל שאתה מתתקרב יותר לשם זה נראה כאילו הם מתרחקים. נראה שעוד רגע אתה יכול לקטוף את הירח ואת השמש,אבל כל ניסיון אתה מגלה עוד משהו על הפיזיקה הנהדרת. וזה רק מפעים אותך יותר, רק מתחשק לך יותר להיות שם ומסעיר את הדמיון. ולפעמים, השמיים מכוסים בעננים ולא רואים אותם. אבל מי שיודע קצת הסטוריה, זוכר את אותו יום אביבי שהשמיים האירו, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים.