תשובה מתחילה בבית

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" – יש מי שקורא מקרא זה על כל מצוות התורה, ויש מי שקורא את זה דווקא על מצוות התשובה המוזכרת ממש לפניו. מה הכוונה היא שהתשובה היא קרובה? האם הכוונה שהיא קלה? לא ולא! אנחנו יודעים כמה קשה זה לשוב בתשובה. אלא, הכוונה שהתשובה האמיתית היא בדברים הקרובים אלינו.

מסופר, כי כולם ידעו שהעשיר המופלג, הרוזן דה מונסייה, נוסע לסגור את עסקת חייו בצרפת. גם חביאר, ראש כנופיית גנבים, ידע זאת ולכן הוא קנה כרטיס ברכבת בה התכוון לנסוע הרוזן. הוא נכנס לתא קרון קרוב מאוד לתאו של הרוזן, ותכנן כיצד יבצע את זממו. המיטה בתא הייתה קשה, ומשהו בה הציק לו והפריע לו לישון – אך חלומותיו על רכושו של הרוזן העשיר חיזקו אותו ועודדוהו.

בכל פעם שיצא הרוזן מתאו לשירותים, לטרקלין או לסייר בתאי הרכבת, חמק חביאר אל תוך התא של הרוזן והחל מחפש בקדחתנות היכן מחביא הרוזן את הכסף לעסקה – במזוודות, בארון הקטן, תחת הסדין או מאחורי הכיור. אך לשווא. הגנב, על אף שחיפש שוב ושוב במשך שבע עשר פעמים, לא מצא ולו שטר אחד.

בפעם השמונה עשרה כשחיפש שוב במזוודה הקטנה, נכנס הרוזן לתאו ושני שוטרים מלווים אותו: "את מי אני רואה כאן?!", קרא הרוזן, "חביאר אוסקוני, ראש חבורת הגנבים של ברצלונה". חביאר הבין שנתפס, ומרוב ייאוש אמר: "ייקחני אדוני לבית הסוהר, אך יגלה לי קודם: עברתי על כל פינה בחדר הזה יותר משלוש פעמים – היכן אדוני החביא את הכסף? היכן מונח האושר הצרוף הזה?".

הרוזן הסתכל עליו וחייך. "אמור לי" אמר הרוזן בקול שקט. "לא היה איזה אושר קטן תחת המיטה שלך שהפריע לך לישון?…"

נהוג לחשוב שהתשובה מתרחשת בקצה הים, שינוי גורף בהתנהגות, "גילוי האור", ועוד כאלו וכאלו לבושים. אבל התשובה האמיתית היא בדברים שמפריעים לנו יום יום, במה שאנחנו שוכבים עליו כל השנה ומרגישים קצת לא בנוח – אותו צריך לתקן.

השפת אמת אומר שזה נרמז בשופר שקולו פשוט מול התפילה שקולה מורכב מעיצורים ותנועות ויש בו נגיעה של האדם. דווקא כל השופר הפשוט – המופשט מכל הלבושים, מזכיר לנו לחזור, לבייסיק, לברכת המזון וללשון הרע, לאהבת חינם ולאהבת ה', ולא להנהגות חיצוניות בעבודת התשובה.

קטן ואיכותי

עקב – אלו מצוות שאדם דש בעקביו. רש"י מעלה על נס את המצוות הקלות, הפשוטות, של היום-יום. המצוות שעושים ללא תשומת לב, דווקא בהן תלויה הברכה הגדולה של ירושת הארץ, ולא המצוות הקשות והגדולות. מדוע?

השפת אמת, בתוך שלל תירוצים, מביא תירוץ נחמד. קיום המצוות לשמה. במצוות גדולות תמיד תהיה איזשהי נגיעה, איזשהי גאווה כתוצאה מהמצווה או איזשהו אינטרס לזכות בעולם הבא. מאותן מצוות קלות שאנחנו עושים כלאחר יד, אין לנו ציפיות. אין הכנות או כוונות. פשוט עושים את הציווי. לשמה. שלא על מנת לקבל שכר. דווקא המצוות האלו יוצאות נקיות וטהורות מכל דבר אישי, ולכן שוות יותר.

עוד אומר השפת אמת, שבפרשה מסופר שה' אמר למשה: "פסל לך" – כאשר אדם שם את ה"לך" בסוף, הוא זוכה לתורה. כאשר אתה שם את ה"לך" בהתחלה, יוצא לו "לא תעשה לך פסל" – עבודה זרה, שהיא למעשה עבודת עצמו.

יהי רצון שנזכה בזכות קיום מצוות לשמה לשבוע מטוב הארץ.

נחמו-נחמו

בהמשך לא מכוון לשבוע שעבר, נראה שגם הנחמה הכפולה שהנביא ישעיהו זועק ("נחמו-נחמו") מקורה בבורות כפולה. (אישית, אני רגיש לנושא כי הוא אחד מתחומי המחקר שלי).

סוקרטס דיבר על "בורות כפולה". הבור גם לא יודע את האמת, אך הוא גם לא יודע שהוא לא יודע. זאת מעטפת חזקה שמונעת ממנו להתקדם או לגלות את האמת. ולמקרה היהודי: ירמיהו כל בוקר בא לאדם וצעק שהמקדש יחרב. העם בשלהם, "היכל ה', היכל ה', היכל ה'" – אפילו שלוש פעמים, הם משוכנעים בסיפור שהמקדש הוא לא בר-חורבן, שהיו-לא-תהיה. מן הסתם, מזה יוצא שנבואות ירמיהו הן שקר, בדויות מליבו, והפורענות שהוא מצפה לה היא ע"י מתווך – כלומר, הנביא.

והמקדש חרב. העם בהלם. הוא מפרש את זה כאילו ה' עזב אותם. מדוע "ותאמר ציון עזבני ה'"? כי הם עדיין באותה קונספציה, שזה ההסבר היחיד עבור החורבן. מגיע ישעיהו ואומר "נחמו נחמו עמי – יאמר אלוהיכם". הנחמה היא כפולה, מעבר לכל הנבואות האופטימיות של בניין וגאולה, יש גם את הגילוי המרעיש של "יאמר אלוהיכם" – אתם מקבלים את המסר מה' ממש, לא על ידי נביא או מתווך. זהו תיקון מחשבתי שהעם עובר מימי ירמיהו. שם הם לא האמינו שדבר ה' הוא אותנטי, שה' בכלל מתנבא, ולגלות שגם בחיים האלו יש מציאות אלוקית, זהו גילוי דתי חדש, מרעיש, ומנחם לכשעצמו. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

כל 7 הפטרות הנחמה הם מישעיהו. המדרש מגדיל ואומר שישעיהו הוא נביא מיוחד, בכך שהוא שפך את רוחו עליו ישירות ולא ע"י נביא אחר (לא כמו נביאים אחרים, כמו שהמדרש מדקדק מפסוקים). הנחמה הכפולה היא בשינוי התפיסה – כפי שהקוצקר אמר, אפילו "בעת היא" – לקראת המוות, משה מתחנן לתפוס בראשו את ההכרה "ה' אלוקים!".