הרמב"ן מקשה קושיה. לפני הסיפור של נוח, התורה מספרת שהוא היה צדיק תמים וכו'. אבל באברהם לא נאמרו כלל מידות טובות, ישר – לך לך וכל הניסיונות. יש כמה פתרונות (יחד עם משל הבירה הדולקת הנפלא), אבל לא אתעסק בהן. מתי באמת נאמר משהו טוב על אברהם? רק באמצע הפרשה – "והאמין בה' ויחשיבה לו צדקה". אברהם מאמין, וזה נתפס כדבר טוב. אבל מה ז"א – הוא לא האמין לפני בכל ההבטחות על הארץ ועל האומה?
לכולנו קל להאמין כשהאמונות רחוקות מאיתנו, לומר "ה' משלם שכר טוב ליראיו, מגן לכל החוסים בו, עושה ניסים…". כאן כולנו מאמינים בני מאמינים. אבל להאמין שה' עושה לי אישית ניסים, שהוא יושיע אותי אישית מהצרה שאני נתון בה, שתקרה לי קפיצת הדרך בצורת אוטובוס שהפתיע לבוא..כאן האמונה הופכת להיות קשה. זה באמת ניסיון להאמין. כמו הסיפור על האריז"ל שביקש מתלמידיו לעשות שבת בירושלים. כל ההבטחות הקודמות לא נגעו ספציפית לאברהם. הם נגעו בעתיד הרחוק, ביעד ובחזון. ברעיון קל להצהיר באמונה, אבל במימוש פחות, אברהם ניכר בגדולה שהאמין שגם לו ספציפית ולשרה הזקנים יקרה נס ויוולד בן. ואולי זה תירוץ גם לשאלה איך בדיוק ברית בין הבתרים נחשבת ניסיון, כי זה באמת קשה.
אנחנו מברכים "מגן אברהם". אבל אברהם מת ממזמן. אלא שהפשט הוא לכוון שה' משגיח על הפרטים, על ה"אברהמים" שאמרו "אנוכי עפר ואפר". וזה מלמד שיעור גדול על מה זה אמונה. זה לא מס שפתיים שמישהו מצהיר. אלא זה קשר. המגן אפקטיבי במלחמה רק כשהצד השני אוחז אותו קרוב אליו ורואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה", זה להכניס את הקב"ה לתוך החיים האישיים שלנו.
שפה אחת לפרשת השבוע 