המטרה: תיבה

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מעלה שאלה על רש"י (ופותר אותה בדרך קצת שונה).

פעמיים כתוב "ויעש נח ככל אשר ציווה ה'". רש"י: פעם על בניין התבה ופעם על הביאה לתיבה. אבל עדיין "ויבא נח מפני מי המבול" – רש"י מעיד שהיה מקטני אמונה, בספק אם המבול אכן יבוא.

איך זה יתכן?!

האמת היא שכולנו קצת נח. נח קיים את מצוות הבורא בדקדוק ובהידור. הוא קנה קורות שיעור חזון אי"ש לתיבה, הכניס את זמן הכניסה לתיבה לפי שיעור הגאונים, סידר את החדרים לפי שיטת רבי יהודה והידר גם לפי שיטת רבי נחמיה…אבל בתוך כל הקיום המדוקדק של המצוות הוא שכח שהוא בונה תיבה בשביל להסתתר בה מפני המבול.

המבול הגיע בסוף, והוא עמד משתומם בהלם – האמנם לא עשיתי זאת לשווא?

אנחנו מדקדקים בשבת ובכשרות ושאר מצוות על קוצו של יו"ד, אבל האם אנחנו זוכרים שמטרתן להגן עלינו מפני המבול של היום-יום, של החולין? שיש לנו מטרה למצוות? להביא לאדמה של עולם מתוקן וקידוש ה'?

יהי רצון שנזכה!

מה נשתנה?

לפני שיוסף מתוודה לאחיו, הוא קורא: "הוציאו כל איש מעליי!". מדוע?

"איש" הוא לשון חשיבות ושררה. אין במקרא אנשים פשוטים. כל איש הוא פרסונה. "איש יהודי" ו"איש צר ואויב" היו גיבורי המגילה.

יוסף ירד למצרים בסתר, כעבד. עם הזמן הוא התפתח, נהיה מכובד, הפך להיות "איש". האם הכבוד שינה אותו? כדי להתוודות על האמת, כדי לאזור אומץ לספר סוד נורא, צריך להשיל את כל המסכות, את כל הכיבודים, את כל המשרתים ולהיות פשוט עצמך. כשיוסף אומר "הוציאו כל איש מעליי", הוא מראה שה"איש", שהכבוד, היה רק "מעל", ולא היה משהו מהותי. את זה אפשר להסיר, ואז לדבר דוגרי.

מסופר על האחים הקדושים, ר' אלימלך ור' זושא, כשהיו עניים היו מתארחים אצל איזה חייט פשוט. לימים התעשרו והתפרסמו, וכשבאו לעיירה הציע הגביר לארחם. "אנחנו לא השתנו מאומה", טענו האחים, "זולת הסוס והעגלה שבאו איתנו. על כן נישן אצל החייט כבשנים קדמוניות, והדבר שהתשנה, דהיינו, הסוס והעגלה, אתה יכול לארח אצלך". הגביר קביל "לארח" את הסוס אצלו והאחים נשארו אצל החייט.

יוסף השאיר את הסוס בבית פרעה, ונשאר עם האחים שלו, כמו לפני.

משחק האסוציאציות

הקדושת לוי שואל – למה כשהחשמונאים הגיעו למקדש, הדבר הראשון שהם רצו לעשות זה להדליק את הנרות? הרי עבורות המקדש מרובות: קטורת, לחם הפנים, קורבנות…למה דווקא נרות?

יש כמה תירוצים לשאלה הזאת. למשל: כי הנרות הם הקורבן המיוחד של הכהנים (רש"י ראשון בפרשת בהעלותך). אבל הקדושת לוי נותן תירוץ אחר. משל לבן-מלך ואביו. מתי הגעגוע של הנסיך גבוה יותר? כשהוא רחוק ואינו רואה אותו, או כשהוא נמצא בחצר של הבית, רואה את אביו דרך החלון, אך הדלת נעולה? ודאי שהמצב האחרון. יש ליהודים מצוות רבות התלויות בנרות. כל שבת בימי הכיבוש היווני הדליקו בבתי ישראל נרות שבת, והלב נחמץ. הנר אצלנו דולק – אבל במקדש לא. הם ראו את נר השבת וזכרו – זכר למעשה בראשית: יש ניסים שמשנים את הטבע, זכר ליציאת מצרים: כל גלות, כל חושך, היא עם קץ. הם השכילו לקשר מה המשמעות של מה שהם רואים. חז"ל קבעו את מצוות החנוכה בנרות, כדי שנזכר ממש באותם נרות של המקדש, ולא כדי סתם לעשות אור בבית, אלא להיות סמל. החוכמה היא לדעת על מה הם מצביעים.

מסופר על זוג שרצה להתגרש ובא לרבי מאפטא. נולד להם בן במזל טוב, האבא רצה לקרוא לו "יעקב" על שם אביו המנוח, שהיה אומנם שואב מים פשוט, אך ירא שמיים. האמא רצתה לקרוא לו, במפתיע, "יעקב", על שם אביה הנוח, שהיה תלמיד חכם. הרבי הציע פשרה. יקראו לרך הנולד "יעקב", אם יהיה שואב מים – יהיה זה על שם אבי האב, אם יהיה תלמיד חכם, יהיה זה על שם אבי האם.

ההורים בסיפור לא התווכחו על השם. הם התווכחו על הרפרנס, על המצביע, כי לשם אין משמעות מיסטית לכשעצמו, רק שהוא מצביע על משהו. גם בפרשה, נראה שפרעה יודע טוב שהחלון מצביע על משהו פנימי אצלו, אבל הוא לא מוצא מה. יוסף החכם מצליח לגעת בדיוק בנקודה הנכונה, ולדעת על מה חלום פרעה מצביע.

מסע של צדיק

הרבי מקוצק אמר פעם שיש 2 סוגי צדיקים: צדיק בפרווה וצדיק שמדליק מדורה. הצדיק בפרווה הוא מדומה, הוא דואג רק לרוחניות שלו, לצדיקות שלו, מתחמם לבד. הצדיק שעושה מדורה מצליח ללכד את כולם ביחד, להלהיב אותם ולחמם את כולם. יוסף הצדיק לא היה תמיד צדיק. הוא התחיל בתוך צדיק קטן בפרווה: "ויוצא יוסף את דיבתם רעה", צדיק כזה כל פיפס קטן מפריע לו, כל התנהגות שלא כיושר הוא מגיב בקנאות ותוקף את הסביבה במוסר רב. הוא רואה רק את הרע, את מה שיש לתקן. מה הפתרון? להוריד אותו מצריימה. יוסף גדל תחת הסינר של יעקב, ואולי אם יתוודע לעולם הגדול יראה שזה לא כל כך פשוט להיות צדיק. רחוק מהבית הוא כבר לא זוכר את כל הדברים הרעים שעשו האחים, הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בתכונות הטובות שיש בכל יהודי. "דמות אביו נראתה לו בחלון". עכשיו, שהוא למד להסתכל על הנקודה הפנימית שתמיד מאירה, המסע הושלם והוא צדיק אמיתי. צדיק שיודע לראות את הטוב.

וזה לא דבר פשוט לראות את הטוב. זה אולי הנס של חנוכה. המכבים מצאו פך שמן קטן, שבא ללמדנו: תמיד יש תקווה, גם בערימות הטומאה, יש נקודה פנימית מאירה שרק צריך לחפש, ולמצוא אותה זה בגדר נס שהופך אותך לצדיק. ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.

יעקב האוברמענטש

החיים שלנו הם מאבק אחד גדול – זה מה שמגדיר אותם. הדיאלקטיקה אל מול היצר הרע.

יש 3 דרכים להאבק:

1. 1) דורון – להתחיל בטוב. לנצל אותו, לטייב אותו למעשים טובים וכך להרוויח ממנו בפועל, שהוא יתן מתנה. או לחלופין, לתת לו איזה מנחה קטנה, איזה "משקה", איזה בדיחה, ואז הוא עוזב אותנו לרגע.
2. 2) מלחמה – ללכת איתו ראש בראש. מלחמה ללא פשרות כולל אבדות וכאב. למלחמה אין סוף ואלימות רק גוררת אלימות.
3. 3) תפילה – כששני אלו לא עוזרים, כנראה כשאנחנו עומדים להפסיד ואין איך לרצות את האויב, אין ברירה- לפנות לעזרה מהשמיים.

3 הדרכים הם דרכי מאבק, אבל לא ניצחון. אי אפשר לנצח את היצר הרע אף פעם. הוא יגיע גם מחר וגם מחרתיים. אפשר לנצחו חד פעמית, או פעמים רבות, או להיכשל פעם אחד או פעמים רבות. אז מה התועלת בכל המאבק הזה אם הוא אף פעם לא מסתיים?

התשובה היא: להתחזק. בסיום כל סשן של מאבק מול היצר, האדם השלם יוצא מחוזק יותר ויותר, כך גם ביום למחרת הקרב יהיה קשה יותר, אבל הוא יתחזק יותר ויגיע לדרגות גבוהות יותר. מה שלא הורג, מחזק.

יש פה אלמנטים ניטשיאנים ברורים: החזרה הנצחית, המאבק, ההתחזקות. אבל ניטשה מדבר רק על 2 דרכים למאבק בעוד שהשפת אמת מדבר על 3- הוא מוסיף גם את התפילה, בעוד אצל ניטשה האדם שלא מצליח ב2 הדרכים האחרות מושלך לקרקעית האנושות. הדרך היהודית היא דרך של שילוב – מצופה מהאדם לעשות את המאמצים שלו, המאבק הוא מאבק ארצי ואנושי, אבל הוא לרגע לא שוכח ש"ראשו מגיע השמימה" – הוא מחבר שמיים וארץ.

כמו שהקדושת לוי שאל, למה צריך גם דורון ומלחמה (גשמיים) וגם תפילה (רוחנית)? אלו שהצדיקים האמיתיים מתפללים שהדורון והמלחמה באמת יעזרו ויעשו את הפעולה שלהם…

(ע"פ שפת אמת תרנ"ד, תרס"ג)

מבעד למראה- חי שרה

שאלה מפורסמת על הפרשה היא למה חצי ממנה הוא "בשידור חוזר" – כל המעשה של השבעת אליעזר, הסימן לרבקה וכו', חוזר שוב בפיו של אליעזר כשהוא מספר למשפחת רבקה.

הרבי מקוצק מביא הסבר, תוך דיוק על הפסוקים. אליעזר, כידוע מרש"י, היה בעל נגיעה. הוא רצה להשיא את בתו ליצחק, ולכן שאל את אברהם: "אולי לא תאבה האישה לבוא", וכשהוא מדבר עם אברהם, הראש כבר בתוכניות אחרות – הוא רואה איך הוא מגיע לחרן, הכל מסתבך, בקושי מוצא אישה, וזאת לא רוצה לבוא, הוא חוזר בידיים ריקות הביתה – ומחתן את יצחק עם ביתו. הנגיעה הזאת השפיעה על כל השליחות שלו. אבל בעל הנגיעה אף פעם לא מודע שהוא אכן בעל נגיעה, הוא צריך שמישהו יציב לו מראה בפנים ואז הוא יראה את האמת. כמו הזה שבא לקוצקר והצהיר שהוא עומד להיקבר בארץ ישראל. כששאלה הרבי למה, הלה ענה שהוא חס על גופו מפני גלגול מחילות, ואז הרבי מקוצק צחק עליו: "עד כדי כך אתה דואג לגופה שלך אחרי שתמות?!". כשמציבים מראה, כשמישהו אחר מספר את הסיפור, או אפילו כשאנחנו חוזרים שוב על מה שאמרנו – אנחנו מגלים את הנגיעה שלנו. זה בסדר, כולנו בעלי נגיעה, "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" – בכל טוב, מצווה, יש נגיעה קלה. המטרה היא לחשוף אותה. והחשיפה של אליעזר מגיעה ע"י כך שהוא מספר את הסיפור שוב, ופתאום קולט כמה מעוות הוא היה, אז הגרסא מיד מתוקנת, כל התוכנית ב' מתבטלת והוא ישר מדלג לספר על כך שרבקה פשוט חייבת לבוא, בלי שום תירוצים או תוכניות חלופיות.

אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)

כשהאמונה הופכת אישית

הרמב"ן מקשה קושיה. לפני הסיפור של נוח, התורה מספרת שהוא היה צדיק תמים וכו'. אבל באברהם לא נאמרו כלל מידות טובות, ישר – לך לך וכל הניסיונות. יש כמה פתרונות (יחד עם משל הבירה הדולקת הנפלא), אבל לא אתעסק בהן. מתי באמת נאמר משהו טוב על אברהם? רק באמצע הפרשה – "והאמין בה' ויחשיבה לו צדקה". אברהם מאמין, וזה נתפס כדבר טוב. אבל מה ז"א – הוא לא האמין לפני בכל ההבטחות על הארץ ועל האומה?

לכולנו קל להאמין כשהאמונות רחוקות מאיתנו, לומר "ה' משלם שכר טוב ליראיו, מגן לכל החוסים בו, עושה ניסים…". כאן כולנו מאמינים בני מאמינים. אבל להאמין שה' עושה לי אישית ניסים, שהוא יושיע אותי אישית מהצרה שאני נתון בה, שתקרה לי קפיצת הדרך בצורת אוטובוס שהפתיע לבוא..כאן האמונה הופכת להיות קשה. זה באמת ניסיון להאמין. כמו הסיפור על האריז"ל שביקש מתלמידיו לעשות שבת בירושלים. כל ההבטחות הקודמות לא נגעו ספציפית לאברהם. הם נגעו בעתיד הרחוק, ביעד ובחזון. ברעיון קל להצהיר באמונה, אבל במימוש פחות, אברהם ניכר בגדולה שהאמין שגם לו ספציפית ולשרה הזקנים יקרה נס ויוולד בן. ואולי זה תירוץ גם לשאלה איך בדיוק ברית בין הבתרים נחשבת ניסיון, כי זה באמת קשה.

אנחנו מברכים "מגן אברהם". אבל אברהם מת ממזמן. אלא שהפשט הוא לכוון שה' משגיח על הפרטים, על ה"אברהמים" שאמרו "אנוכי עפר ואפר". וזה מלמד שיעור גדול על מה זה אמונה. זה לא מס שפתיים שמישהו מצהיר. אלא זה קשר. המגן אפקטיבי במלחמה רק כשהצד השני אוחז אותו קרוב אליו ורואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה", זה להכניס את הקב"ה לתוך החיים האישיים שלנו.

רחמנא שרירא בעיא

למה ה' לא רצה במנחתו של קין?

הקב"ה רוצה שרירים. רוצה מאמץ. המגמה של המצוות היא שינוי הטבע, הגבלת המאכלים והפעולות, ומעשים אקטיביים.

גם בקורבנות, זה לא חוכמה להביא משהו מהמוכן. פעם אחת שתלת עץ ומאז אתה רק אוסף את הפירות. אבל מה באמת עשית? אם היית מוצא פר שירביע את הפרה, מגדל את הבהמה הנולדת, מאכיל אותה, לוקח אותה לוטרינר, נקשר אליה, ובסוף מקריב אותה – איזה מאמץ, איזה דרך עד להבאת הקורבן. אם היית זורה חיטים, משקה, קוצר, קולה, מסנן, גורס, מנפה, טוחן, אופה עד למנחת תנור, או אם הייתה דש את הזיתים לשמן בבית הבד או מתסיס ענבים עד ליין, זה קורבן לראוי – ואכן זה סוג הדברים שהקריבו במקדש.

התורה אסרה להקריב דבש. הסיבה היא שדבש לא דורש ממך מאמץ. הלכת והקרבת. גם פירות נקראות דבש (כמו תמר). מה אתה עשית בשביל הקב"ה? הפרי יפה, אבל רחמנא שרירא בעיא. וקין הביא מפרי האדמה.

(ע"פ משך חכמה, פרשת בראשית)

סוכות, שמחת תורה ושבת בראשית

סוכות

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"

סוכות נקרא "זמן שמחתנו" – בניגוד לשאר מועדים, שהם מועדים שבאים להזכיר משהו כגון מתן תורה או יציאת מצרים, סוכות הוא זמן בלוח השנה שמיועד לשמחה, "חג השמחה". המצוות המיוחדות לסוכות, אולי בעלי משמעות רבה מאוד, אבל בפשט, באות רק על מנת לשמח את הבן-אדם, להוציא אותו מן השגרה הכבידה. ההתרוצצות אחרי אתרוג מהודר ונוי לסוכה, היא שנותנת לאדם את השמחה שפורצת סתם כך, מעצמה, ללא סיבה. מצוות סוכות הן המצוות היחידות בתורה שתלויות בשמחה. בשאר מצוות – גם אם אדם מצטער, חייב על אפו ועל חמתו לקיימם. מצוות סוכה לא כך. המצטער פטור מן הסוכה – שכל עניינה היא שמחה, ואם לא שמח, לא עשה כלום.

שמחת תורה

"והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן … בענווה"

שמחת תורה הוא חג מיוחד – בעוד בשבועות אנו חוגגים את מתן התורה – כלומר, ה' נתן (ואפילו יהיה נכון לומר, כפה) את התורה, בשמחת תורה אנו חוגגים את קבלת התורה – שאנחנו קיבלנו, ומקבלים כל שנה את התורה. יש 48 דברים שאדם צריך לסגל לעצמו כדי לקבל את התורה. אחת מהן היא ענווה. ומסביר ר' חיים מוולוז'ין, דומים כל בני האדם לכדי חרס אשר מבחוץ כולם שווים. אולם, כלי חרס שדופנו עבה יותר – יכיל פחות יין, ואילו כלי חרס שדופנו דק יותר יכיל יותר יין. כך התורה – אדם עם אגו גדול, שמחשיב את עצמו, ממילא יש בו יותר "אני" מאשר תורה, יותר "כד" מאשר "יין". אבל אדם שממעיט את עצמו, הוא כלי מתאים יותר להכלת התורה, וממילא הוא אדם שטעם התורה עולה ממנו. זמן ההקפות הוא זמן של ביטול עצמי,  אנחנו רוקדים וקופצים ושרים,  מבטלים את כל הכבוד שלנו למען השמחה, למען התורה, כפי שעשה דוד המלך ע"ה, ובכך אנו שוברים את האגו, ומכשירים את עצמנו לקבל התורה, על דרך שאמרו – שכלים לא חשובים אינם מקבלים טומאה. כך גם בני אדם שלא מחשיבים עצמם למשהו אינם מקבלים טומאה.

שבת בראשית

"וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"

שבת היא סוג של מועד, חג שקורה פעם בשבוע. בגלל תדירותה, לא קוראים בתורה כל שבוע בעניינה, אלא קוראים ע"פ הסדר. שבת בראשית היא מיוחדת בכך שבשבת הזאת כן קוראים בעניין השבת – זאת ה-שבת, בה"א הידיעה, שבת-שבת. למעשה, כזכר למעשה בראשית אנו עושים מלאכה ששת ימים וביום השביעי שובתים ממלאכה. אם נתבונן בכך, האם יש אצל ריבונו של עולם עניין של מלאכה ממש בבריאת העולם? האם הוא עשה "בורר" או "מכה בפטיש"? העניין הוא שכל מעשה בראשית היה במאמר- "בעשרה מאמרות נברא העולם", יצירת העולם הייתה בדיבורו של האלוקים, וביום השביעי פסק מדיבורו. הא למדת, שגם אנו בשבת צריכים להפסיק מדיבורי חול, עסקים וחשבונות, דיבורי מלאכה ועבודה, זכר למעשה בראשית. שאר ל"ט אבות המלאכה, הם זכר ליציאת מצריים, שפסקו מעבודת המשכן. זה שאומר הנביא "ודבר דבר".

שבת היא מצווה גדולה – ענקית. הרבה פרטים יש בה, הרבה הלכות תלויות בה, והיא גם אבסולוטית מאוד – האדם שובת, עוצר. לעומת זאת, שכרה, אפילו בעולם זה, גדול. העונג, הדישון, השובע הרוחני, איני יכול לתארו במילים. הנשמה היתירה ממלאה אותך בתחושה מיוחדת, שמחה וקדושה, וכל עצמותיי אומרות ה' מי כמוך. מרגע שטעמתי את טעם השבת (האמיתי, וזה לוקח זמן עד שמגיעים לעונג אמיתי מן השבת…) לא אוותר על המצווה הנפלאה הזאת לעולם. החפץ חיים מביא משל. (ברשותכם, קצת אשנה אותו). יש נערה שיש לה חבר. אמנם, החבר גר רחוק מאוד, אבל מקפיד לשלוח לה מתנות ותכשיטים. אם היא רוצה להראות לכולם (ובמיוחד לכולן) שהיא "תפוסה", אז היא שמה טבעת, שמה סימנים ואותות שיש לה אהוב בחיים. ואילו אם היא אינה מעוניינת בקשר עם החבר הרחוק, אז היא לא עושה שימוש במתנותיו. ה' רחוק מדעתינו ותפיסתינו. הרעיון הזה מופיע בשיר השירים, שם הרעיה והדוד לא נפגשים לעולם, רק משחקים משחקי תופסת – שומעת את קולו, מריחה את ריחו אבל לא רואה אותו. ובכל זאת, מה נוכל לעשות כדי להראות את נאמנותינו לקב"ה? נוכל להתעטר במתנה שלו – השבת.

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו"

השבת ציינתי כ"ג שנים לצירי הלידה הראשונים של אימי. (א.י.ג.)  ב"שבת אחים" שערכתי בביתי אמרתי את התורה הזאת:

במקרא ניתן למצוא כל מיני התייחסויות לגילאים. לדוגמא, "איש" הוא יהודי בוגר, מעל גיל בר-מצווה. ישנו גם "נער". מהו נער? במדרש משלי מצויינת מחלוקת.

עד כמה שנים נקרא אדם נער? רבי מאיר אומר: עד כ"ה שנה, רבי עקיבא אומר: עד ל' שנה, אמר רבי ישמעאל: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים שנה, שמעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עוונותיו,כמד"א מבן עשרים שנה ומעלה יבוא לעבוד עבודה, (מהו "עבודת עבודה"? ריש לקיש אמר: אין עבודה אלא תפילה, שנאמר : "עבדו את ה' ביראה"), משעה שהוא מתחשב לעבודה – מתחשב לעבירה.

דעות שונות 25, 30, 20. ומאי נפקא מינא? מה זה משנה? אדם אחראי למעשיו מגיל 13, אבל כל עוד הוא נער, הוא עוד עלול לטעות, לעשות "טעויות של צעירים". טעויות שכאלו יותר מובנות, יותר נסלחות, אנחנו עדיין בתקופת התלמדות, עוד הדם רותח בקרבינו ואנחנו יותר מועדים לעשות עבירות, ואת זה ה' מבין וסלחן יותר לגבי נערים צעירים. זה מה שדוד המלך מתפלל "חטאות נעוריי אל תזכור" – את השטויות שעשיתי בתור ילד, עזוב, תחליק, עכשיו אני אדם בוגר. עם הגיל באה האחריות, אין יותר תירוצים, אבל גם יש לך יותר שכל להבין, אתה יותר שקול. בפרשה כתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". זה לא אומר חס ושלום שכל האנשים רעים, אלא שבכולם יש פוטנציאל רע, יש יצר הרע נפיץ מאוד. את המילה "מנעוריו" אפשר לקרוא ככה: יצר לב האדם רע כתוצאה מנעוריו  (ממה יצר האדם רע? מנעוריו.) – לפעמים אנחנו "רעים", שובבים קטנים כאלו, בגלל הנעורים שלנו, בגלל ה"צעירות" שלנו. יהי רצון שיסלח לנו על כל עוונותיו ויכפר לנו על כל פשעינו שעווינו לפניו מן יום היותנו על האדמה עד היום הזה.