"ויעש כן אהרן", ורש"י המפורסם של: "להגיד שבחו שלא שינה". על זה שואל השפת אמת – וכי יעלה על דעתנו לומר שהיה משנה משהו במצווה?! מסביר, כי כל דבר בעולם הזה הוא מערכת כפולה: העושה והנעשה. הדלקת הנרות היא מצווה, אבל לא רק שאהרן לא שינה את המעשה עצמו, אלא הוא עצמו לא השתנה מכל המעמד הכביר של העלאת הנרות. זה לא עלה לא לראש והוא נהיה אהרן אחר פתאום. זה כי המצווה הזאת הייתה מכוונת לאהרן הבן-אדם הספציפי, ואם הוא היה משתנה, הרי שכל המכלול היה משתנה, גם אם הדלקת הנרות הייתה קורית באותו אופן בדיוק. וזה "להגיד שבחו שלא שינה" – לא שינה את עצמו ואת כל המערכת בהתאם.
אלמנט השינוי הכפול מופיע עוד בפרשה. מרים עושה טעות פטאלית – היא מייחסת את המעשה של משה לגירוש אשתו בתור שינוי שאינו נדרש. גם אהרן והיא נביאים, והנה הם יכולים להשאיר את הנעשה (נבואה) מבלי אותו שינוי חיצוני של לפרוש מן הציבור – אז מה הקטע במשה? לכן נדרש להסביר לה שדווקא במשה השינוי הזה כן נדרש.
ויש עוד מקום שהטעות הזאת מתרחשת: במתאוננים. לעם נמאס את אותו שטאנץ של המן. הוא רוצה לגוון, הוא חושב שהרענון בתפריט יתן לו חיים טובים יותר, אולי אפילו חיים רוחניים טובים בחינת "מרחיבים דעתו של אדם". הבשר הוא כי "נפשנו קצה". לנפש נמאס. המתאוננים חושבים שהשינוי החיצוני, במעשה, באוכל, הוא באמת ישפר את המצב, במקום להבין שאפשר לאכול את אותו אוכל, המן, ולהשתמש בו כמקפצה רוחנית, פה הכול תלוי בגישה, והעושה עצמו יכול לשנות את כל המציאות למרות שהאוכל הוא אותו אוכל כל יום. ואולי זה הסוד שכל אחד היה לו טעם אחר למן.
שפה אחת לפרשת השבוע 