Freeze, Fight, Fly

המדרש על הפרשה תמוה מאוד. הוא מתחיל בסקירה של כל אבות האומה שברחו: יעקב מעשיו, דוד משאול, הרוגי מלכות מהרומאים…אבל, הוא מציין, לא כך היה אצל אבותינו במדבר, שה' הנחה אותם בכל המלחמות.

מה רוצה המדרש לומר? יכול אדם להסתכל על רשימת המסעות הארוכה ואפילו לשרטט במפה ולסבור שבני ישראל התנהגו בצורה אימפולסיבית של בריחה. מתקדמים עד שפוגשים את העמלקי \ האדומי \ סיחון \ עוג \ מצרים ובורחים מהם עד שימצאו את הצרה הבאה. לא כך, אומר המדרש, אלא ה' הנחה אותם דווקא דרך כל הקשיים האלו כדי לחזק אותם, כדי לתרגל אותם ברוחניות ע"י ראיית ניסי המלחמה וגם בגשמיות לקראת הכניסה לארץ. לאסוף כמה שיותר התנסויות.

בפסיכולוגיה מדברים על 3 מצבים שיכולים להיות כשאדם מגלה קושי. Freeze – הוא קופא במקום. הלם. מהמצב הסטטי הזה לא יכול לצמוח כלום. "והיו הערים למקלט מגואל" נאמר בפרשה – במציאות של "עיר", דהיינו קבועה, לא תצמח גאולה. (לקחתי מכאן) יש גם Fly – הבריחה, רואים קושי וישר עושים "אחורה פנה", מסרבים להתחזק ממנו ולהבין שה' מנחה אותנו לפעמים ממנוחה למלחמה (מוצאיהם למסעיהם) ולפעמים להפך (מסעיהם למוצאיהם). על היהודי להבין שכך הם חייו, ושהמלחמות לא יגמרו ולכן עליו לדעת ללחום, Fight, לנצל את רגע המשבר לצמיחה.

אומר הבעש"ט, "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". על השינוי לשון "מן המיצר- במרחב". שדווקא מתוך המיצר, מן המצב של צרות, יש את האופציה לקרוא לה', מה שאנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים במרחב. כנ"ל על הפסוק "עת צרה ליעקב, וממנה יוושע" – מתוך הצרה.

הרבי מצאנז פעם אמר שהדברים החשובים לא כתובים בתורה. נכון, כתוב לשמור שבת או מה אורך הלולב שאני צריך ליטול, אבל לא כתוב עם מי להתחתן ואיפה לגור. ומדוע? כי אם היה ככה אז פשוט הייתי פותח שולחן ערוך ומגלה את כל התשובות ולא הייתי צריך להתפלל אף פעם. זה שיש צרה, קושי, בלבול, הוא שמאפשר את הקריאה בחוזקה לה', המסע המטלטל מזמין אותנו לחזור הביתה. כמו ששמעתי באחד השירים בני זמננו: only hate the road when you missing home.

(מבוסס על השפת אמת, כדאי להשוות גם לזה)

ככה בונים מדינה

פוסט מיוחד בשיתוף בעל הפוסט "שבת שלו".

בני גד ובני ראובן הם מקרה מאוד מוזר. הם מעלים דרישה חריגה, במימדים שאפילו מזכירים למשה פרשות טראומטיות מההיסטוריה (המרגלים). אבל משה מקשיב ל"טיעון" שלהם ובסוף משתכנע ומאשר להם להתיישב בעבר הירדן תחת כל התנאים.
הדבר המפתיע שכל זה נעשה ללא התייעצות אלוקית, אין פה שאלה או נבואה כמו במקרה של פסח שני או בנות צלפחד. כאילו שמדובר רק בבעיה טכנית קלה ולא החלטה היסטורית של 2.5 שבטים.
האם הפתרון נטוע בצורה שהם דיברו? יש משהו מאוד לוגי וענייני ב"הארץ…ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". משהו אפילו סילוגיסטי. "כל בני האדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם". כאילו הם מצפים שמשה רבינו יעשה 1+1, מנופפים בידיהם ומצפים שהוא יבין את המסקנה מעצמו…
תשובה ראשונה: יכול להיות ש…כן! משה למד את הלקח מפרשת פנחס ומבין ש"איש על העדה" צריך גם להקשיב לעם ולא נדרש לדעת אלוקים על כל שאלה. "דברי חכמים בנחת נשמעים" – לא רק שהם נאמרים בנחת, אלא גם זה שיודע לשמוע את הדברים, הם חכמים באוזניו.
תשובה שניה: אולי הכול זה עניין של תזמון. הנחלה של בני השבטים אינה בכלל בסימן שאלה. "באה נחלתנו" הם אומרים – ומשה מסכים לדעתם. זאת באמת הנחלה שלכם. אתם צודקים. אלא זה זמן לא טוב. רגע לפני שנכנסים לארץ זה עלול להתסיס ולהניא את לב העם. משה כמנהיג אחראי יודע ש"לכל דבר זמן ועת". אבל הם ממשיכים לענות וסותמים את טענותיו. מסכימים להילחם גם על הארץ וגם על האמת.
נוצרת כאן מערכת של הקשבת המנהיג לעם, משפט לוגי והגיוני, הכרעה אנושית ללא צורך בהתערבות אלוקי, או בקיצור: מערכת שלטון.

קנאת סופרים

פנחס נקרא "קנאי". ובעצם למה? מה הקשר בין הקנאות שלו, שזה לעשות מעשה-מצווה לא פופולרי מתוך דחף של קידוש ה', ולבין הקנאה שאנחנו מכירים כרגש של רצון להיות כמו האחר ולקבל את מה שיש לו?

ה"נועם אלימלך" מסביר: פנחס במעשה שלו גרם ליתר הצדיקים הרדומים שבדור לקנא במעשה שלו. זה אותו "הלכה ואין מורין כן", כולם יודעים מה שצריך לעשות, את החובות הקלסיות, אבל יש איזה רגש רדום מגומגם – כן לעשות עוד מעשה? לא לעשות? להיות צדיק "אובר"? לא לחרוג? וכשמישהו כבר עושה את זה – אתה אומר לעצמך, אוף, הייתי יכול להיות במקומו, אני יכולתי לעשות גם את המצווה, בגלל הביישנות הפסדתי. כמו שיושבים כמה חבר'ה דתיים בשולחן ואתה מתלבט אם לזמן או לא. אם להיות יותר מידי "דוס". ואז מישהו אחר מזמן – אז אתה מרגיש קצת קנאה. הוא היה פנחס, ואתה הקנאי.

הקנאה הטובה היא זאת שאפיינה את רבי יוחנן בן זכאי. הצדיקים הרדומים לא התעוררו מקנאתו, ממעשיו המשונים. הם התביישו והתבוססו בענווה שלהם. וענוותנותו של זכריה בן אבקולס היא שהחריבה את בית מקדשנו.

לעשות ולהיעשות

"ויעש כן אהרן", ורש"י המפורסם של: "להגיד שבחו שלא שינה". על זה שואל השפת אמת – וכי יעלה על דעתנו לומר שהיה משנה משהו במצווה?! מסביר, כי כל דבר בעולם הזה הוא מערכת כפולה: העושה והנעשה. הדלקת הנרות היא מצווה, אבל לא רק שאהרן לא שינה את המעשה עצמו, אלא הוא עצמו לא השתנה מכל המעמד הכביר של העלאת הנרות. זה לא עלה לא לראש והוא נהיה אהרן אחר פתאום. זה כי המצווה הזאת הייתה מכוונת לאהרן הבן-אדם הספציפי, ואם הוא היה משתנה, הרי שכל המכלול היה משתנה, גם אם הדלקת הנרות הייתה קורית באותו אופן בדיוק. וזה "להגיד שבחו שלא שינה" – לא שינה את עצמו ואת כל המערכת בהתאם.

אלמנט השינוי הכפול מופיע עוד בפרשה. מרים עושה טעות פטאלית – היא מייחסת את המעשה של משה לגירוש אשתו בתור שינוי שאינו נדרש. גם אהרן והיא נביאים, והנה הם יכולים להשאיר את הנעשה (נבואה) מבלי אותו שינוי חיצוני של לפרוש מן הציבור – אז מה הקטע במשה? לכן נדרש להסביר לה שדווקא במשה השינוי הזה כן נדרש.

ויש עוד מקום שהטעות הזאת מתרחשת: במתאוננים. לעם נמאס את אותו שטאנץ של המן. הוא רוצה לגוון, הוא חושב שהרענון בתפריט יתן לו חיים טובים יותר, אולי אפילו חיים רוחניים טובים בחינת "מרחיבים דעתו של אדם". הבשר הוא כי "נפשנו קצה". לנפש נמאס. המתאוננים חושבים שהשינוי החיצוני, במעשה, באוכל, הוא באמת ישפר את המצב, במקום להבין שאפשר לאכול את אותו אוכל, המן, ולהשתמש בו כמקפצה רוחנית, פה הכול תלוי בגישה, והעושה עצמו יכול לשנות את כל המציאות למרות שהאוכל הוא אותו אוכל כל יום. ואולי זה הסוד שכל אחד היה לו טעם אחר למן.

נזיר חברותי \ עם שלא מהעולם

פרשת נשא

פרשת נזיר סמוכה לברכת כהנים. מדוע? הכהן תפקידו לקשר בין עם ישראל לבין ה'. הוא איש שעושה שלום בין אדם לחברו ובין יהודי לאביו שבשמיים. מצד אחד אין מנותק ממנו אך אין יותר מחובר ממנו. על הנזיר להיות כמו כהן. שלא יטעה ויחשוב שהוא מתנזר לתועלת עצמו. הוא מתנזר כדי שהוא יהיה אדם יותר טוב. הוא מונע עצמו מיין – כי הוא פגע באנשים בגלל היין, ולא כי הוא לא רוצה להיות במקומות חברתיים. הוא מתכער כי הוא התעסק כל היום בעצמו וביופי שלו ולא באחרים. נזיר ששקוע בנזירות שלו מנותק מהעולם. "צדיק בפרווה". נזיר זאת זכות – "ואקים מבניכם". המשמעות של ההקרבה שלו זה למעשה לתת לאחרים על גב עצמו. זאת הקרבה אמיתית. לא להקריב בשביל "התחזקות אישית" כמו נזירי אומות העולם. כי אין דבר כזה באמת התזחקות אישית. אדם מתחזק בתוך התכללות עם ישראל. רק ביחד. כמו במתן תורה. "וכשאני לעצמי מה אני". הילד בסיפור הבא הבין באמת מה זה נקרא להקריב – לוותר על עצמך. לא רק המעשה הטוב, אלא חסד טוטאלי. הנזיר צריך לבטל עצמו – בשביל ה' ועם ישראל, ולא בשביל עצמו, אז אין ביטול.

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?". התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(הסיפור מתוך: http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=59309#.V127q_krI2y)

טעמים לרות בשבועות

יש טעמים רבים לקריאת המגילה. טעם אחד משך את ליבי. בפרשת נוח מסופר שהגויים נפרדו: למשפחותם, בארצותם ללשונותם. בעצם, יש כאן 3 סוגי עמים: עם אתני, עם טריטוריאלי, ועם לינגוויסטי. בני ישראל לפני מתן תורה היו עם אתני. כולם היו בני יעקב, ולא ניתן להצטרף לעם כזה אם לא נולדת למשפחה הנכונה. במתן תורה קרה שינוי. כעת: "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כמו שאמר רס"ג. זה העם היחיד בעולם שמה שמאחד אותו זה התורה. ממילא, כעת אפשר להצטרף לעם ע"י קבלת התורה. לכן קוראים רות, לחגוג את האופציה להצטרפות.