נזיר חברותי \ עם שלא מהעולם

פרשת נשא

פרשת נזיר סמוכה לברכת כהנים. מדוע? הכהן תפקידו לקשר בין עם ישראל לבין ה'. הוא איש שעושה שלום בין אדם לחברו ובין יהודי לאביו שבשמיים. מצד אחד אין מנותק ממנו אך אין יותר מחובר ממנו. על הנזיר להיות כמו כהן. שלא יטעה ויחשוב שהוא מתנזר לתועלת עצמו. הוא מתנזר כדי שהוא יהיה אדם יותר טוב. הוא מונע עצמו מיין – כי הוא פגע באנשים בגלל היין, ולא כי הוא לא רוצה להיות במקומות חברתיים. הוא מתכער כי הוא התעסק כל היום בעצמו וביופי שלו ולא באחרים. נזיר ששקוע בנזירות שלו מנותק מהעולם. "צדיק בפרווה". נזיר זאת זכות – "ואקים מבניכם". המשמעות של ההקרבה שלו זה למעשה לתת לאחרים על גב עצמו. זאת הקרבה אמיתית. לא להקריב בשביל "התחזקות אישית" כמו נזירי אומות העולם. כי אין דבר כזה באמת התזחקות אישית. אדם מתחזק בתוך התכללות עם ישראל. רק ביחד. כמו במתן תורה. "וכשאני לעצמי מה אני". הילד בסיפור הבא הבין באמת מה זה נקרא להקריב – לוותר על עצמך. לא רק המעשה הטוב, אלא חסד טוטאלי. הנזיר צריך לבטל עצמו – בשביל ה' ועם ישראל, ולא בשביל עצמו, אז אין ביטול.

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?". התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(הסיפור מתוך: http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=59309#.V127q_krI2y)

טעמים לרות בשבועות

יש טעמים רבים לקריאת המגילה. טעם אחד משך את ליבי. בפרשת נוח מסופר שהגויים נפרדו: למשפחותם, בארצותם ללשונותם. בעצם, יש כאן 3 סוגי עמים: עם אתני, עם טריטוריאלי, ועם לינגוויסטי. בני ישראל לפני מתן תורה היו עם אתני. כולם היו בני יעקב, ולא ניתן להצטרף לעם כזה אם לא נולדת למשפחה הנכונה. במתן תורה קרה שינוי. כעת: "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כמו שאמר רס"ג. זה העם היחיד בעולם שמה שמאחד אותו זה התורה. ממילא, כעת אפשר להצטרף לעם ע"י קבלת התורה. לכן קוראים רות, לחגוג את האופציה להצטרפות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.