תשובה מתחילה בבית

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" – יש מי שקורא מקרא זה על כל מצוות התורה, ויש מי שקורא את זה דווקא על מצוות התשובה המוזכרת ממש לפניו. מה הכוונה היא שהתשובה היא קרובה? האם הכוונה שהיא קלה? לא ולא! אנחנו יודעים כמה קשה זה לשוב בתשובה. אלא, הכוונה שהתשובה האמיתית היא בדברים הקרובים אלינו.

מסופר, כי כולם ידעו שהעשיר המופלג, הרוזן דה מונסייה, נוסע לסגור את עסקת חייו בצרפת. גם חביאר, ראש כנופיית גנבים, ידע זאת ולכן הוא קנה כרטיס ברכבת בה התכוון לנסוע הרוזן. הוא נכנס לתא קרון קרוב מאוד לתאו של הרוזן, ותכנן כיצד יבצע את זממו. המיטה בתא הייתה קשה, ומשהו בה הציק לו והפריע לו לישון – אך חלומותיו על רכושו של הרוזן העשיר חיזקו אותו ועודדוהו.

בכל פעם שיצא הרוזן מתאו לשירותים, לטרקלין או לסייר בתאי הרכבת, חמק חביאר אל תוך התא של הרוזן והחל מחפש בקדחתנות היכן מחביא הרוזן את הכסף לעסקה – במזוודות, בארון הקטן, תחת הסדין או מאחורי הכיור. אך לשווא. הגנב, על אף שחיפש שוב ושוב במשך שבע עשר פעמים, לא מצא ולו שטר אחד.

בפעם השמונה עשרה כשחיפש שוב במזוודה הקטנה, נכנס הרוזן לתאו ושני שוטרים מלווים אותו: "את מי אני רואה כאן?!", קרא הרוזן, "חביאר אוסקוני, ראש חבורת הגנבים של ברצלונה". חביאר הבין שנתפס, ומרוב ייאוש אמר: "ייקחני אדוני לבית הסוהר, אך יגלה לי קודם: עברתי על כל פינה בחדר הזה יותר משלוש פעמים – היכן אדוני החביא את הכסף? היכן מונח האושר הצרוף הזה?".

הרוזן הסתכל עליו וחייך. "אמור לי" אמר הרוזן בקול שקט. "לא היה איזה אושר קטן תחת המיטה שלך שהפריע לך לישון?…"

נהוג לחשוב שהתשובה מתרחשת בקצה הים, שינוי גורף בהתנהגות, "גילוי האור", ועוד כאלו וכאלו לבושים. אבל התשובה האמיתית היא בדברים שמפריעים לנו יום יום, במה שאנחנו שוכבים עליו כל השנה ומרגישים קצת לא בנוח – אותו צריך לתקן.

השפת אמת אומר שזה נרמז בשופר שקולו פשוט מול התפילה שקולה מורכב מעיצורים ותנועות ויש בו נגיעה של האדם. דווקא כל השופר הפשוט – המופשט מכל הלבושים, מזכיר לנו לחזור, לבייסיק, לברכת המזון וללשון הרע, לאהבת חינם ולאהבת ה', ולא להנהגות חיצוניות בעבודת התשובה.

שנאת חינם כפולה

מבואר בספרים ששני בתי המקדש היו אחד. ששניהם היו "באותו בחינה" – נבנו ביד אדם, היו באותו מתכונת (עולי בבל שחזרו את הראשון במקום לבנות לפי נבואת יחזקאל מ"ג), אפילו נחרבו באותו יום. ועדיין, יש הבדל אחד – שניהם נחרבו בשל סיבות שונות. האמנם?

מהי שנאת חינם? שנאת חינם היא בורות – היא שאני לא יודע את הסיפור המלא ובגלל זה אני שונא מישהו אחר. אני לא דן אותו לכף זכות.

מספרים, שרב מסוים הגיע לחתונה עם הגבאי שלו. כשהוא ניגש לומר 'מזל טוב' לבעל השמחה, אמר לו בעל השמחה: "קיינר האט דיך נישט געריפען" (אף אחד לא קרא לך). הגבאי היה בטוח שכשרבו ישמע את התייחסותו המעליבה של בעל השמחה יסוב על עקביו ויצא מהארוע. כך מתייחסים לאורח? אבל אותו רב עשה עצמו כלא משים לב ונשאר בחתונה. לאחר שיצאו השנים מהחתונה החליט הגבאי כי לא ניתן לעבור על כך בשתיקה. הלך והזמין אסיפה דחופה את חברי הקהילה וסיפר להם את אשר אירע. לאחר דין ודברים הוחלט להוציא כתב מחאה נגד בעל השמחה על כי ביזה את הרב, ולפני שהודפסו המחאות החליטו ליידע את הרב במהלך. תמה הרב "למה להוציא מחאה?" ענו לו "הוא ביזה אותך!" "אותי הוא ביזה?" שאל הרב.

קם הגבאי והזכיר לרב את אירועי אותו לילה. ענה להם הרב: שמעו מה היה, אותו בעל השמחה הגיע מחו"ל לחתן את בנו בארה"ק ולא היה לו מכשיר נייד, אז אני נתתי לו את המכשיר שלי ואמרתי לו שהיות ובכל מקרה הפלאפון שלי לא בשימוש הרבה יכול להשאיל את המכשיר, ואם יהיו שיחות חשובות שידווח לי, וכאשר נפגשנו בחתונה הוא אמר לי ש"אף אחד לא התקשר אליך!".

למעשה, השורש של העברות היא שנאת חינם. שנאת חינם ביננו לבין אבינו שבשמיים. הנביא צווח – "ישראל לא ידע". לא רק ידענו, לא היינו פוגעים כך בריבונו של עולם, לא היינו עושים עבירות חמורות כל כך. וכולהו חד הוא.

נזיר חברותי \ עם שלא מהעולם

פרשת נשא

פרשת נזיר סמוכה לברכת כהנים. מדוע? הכהן תפקידו לקשר בין עם ישראל לבין ה'. הוא איש שעושה שלום בין אדם לחברו ובין יהודי לאביו שבשמיים. מצד אחד אין מנותק ממנו אך אין יותר מחובר ממנו. על הנזיר להיות כמו כהן. שלא יטעה ויחשוב שהוא מתנזר לתועלת עצמו. הוא מתנזר כדי שהוא יהיה אדם יותר טוב. הוא מונע עצמו מיין – כי הוא פגע באנשים בגלל היין, ולא כי הוא לא רוצה להיות במקומות חברתיים. הוא מתכער כי הוא התעסק כל היום בעצמו וביופי שלו ולא באחרים. נזיר ששקוע בנזירות שלו מנותק מהעולם. "צדיק בפרווה". נזיר זאת זכות – "ואקים מבניכם". המשמעות של ההקרבה שלו זה למעשה לתת לאחרים על גב עצמו. זאת הקרבה אמיתית. לא להקריב בשביל "התחזקות אישית" כמו נזירי אומות העולם. כי אין דבר כזה באמת התזחקות אישית. אדם מתחזק בתוך התכללות עם ישראל. רק ביחד. כמו במתן תורה. "וכשאני לעצמי מה אני". הילד בסיפור הבא הבין באמת מה זה נקרא להקריב – לוותר על עצמך. לא רק המעשה הטוב, אלא חסד טוטאלי. הנזיר צריך לבטל עצמו – בשביל ה' ועם ישראל, ולא בשביל עצמו, אז אין ביטול.

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?". התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(הסיפור מתוך: http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=59309#.V127q_krI2y)

טעמים לרות בשבועות

יש טעמים רבים לקריאת המגילה. טעם אחד משך את ליבי. בפרשת נוח מסופר שהגויים נפרדו: למשפחותם, בארצותם ללשונותם. בעצם, יש כאן 3 סוגי עמים: עם אתני, עם טריטוריאלי, ועם לינגוויסטי. בני ישראל לפני מתן תורה היו עם אתני. כולם היו בני יעקב, ולא ניתן להצטרף לעם כזה אם לא נולדת למשפחה הנכונה. במתן תורה קרה שינוי. כעת: "אין ישראל אומה אלא בתורותיה", כמו שאמר רס"ג. זה העם היחיד בעולם שמה שמאחד אותו זה התורה. ממילא, כעת אפשר להצטרף לעם ע"י קבלת התורה. לכן קוראים רות, לחגוג את האופציה להצטרפות.

וורטים חסידיים ליום התשועה (העצמאות)

להמשיך בעצמנו את השפע

מערכת המועדים מתחלקת לחגים מדאורייתא וחגים מדרבנן. בין החגים האלו קיימת דינמיקה מעניינת. החגים מהתורה קבועים – הם בבחינת משפיעים. אנחנו פשוט מחכים שהם יבואו ומתכוננים אליהם. הם באים כמו אורחים, בשעה ובזמן קבוע בחודש וביום: עם שקיעת החמה (באמצע החודש בדרך כלל), הכול כבר מוכן לקראתם: המצה אפויה והסוכה בנויה. אין לנו מה לעשות חוץ מלהנות מנוכחותם ולנסות לתפוס כמה שיותר מהם. החגים האלו הם שופעים בדרך שככל שתמשוך יותר, כך תקבל יותר. לכן הרעיון הוא לקחת כמה שיותר מהחגים. "אסרו חג בעבותים", כי כגודל המקבל כן גודל ההשפעה.

החגים מדרבנן הם בחינת מקבל. הם להאריך את החג עוד קצת. לקחת את הרעיונות של כל חג מהתורה ולהשפיע את זה לחיינו. החגים האלו הם מעשה ידינו – ולכן הם מנוהלים קצת אחרת. הזמן בהם קצת יותר נזיל: "עד שתכלה רגל מן השוק", המצוות לא מוגדרות ברמת זית או ביצה אלא: "על דלא ידע", וההכנה בהם היא ספונטנית, נובעת, מתחשקת לקיים את המצווה ולהמשיך את ההשפעה מהחג שמהתורה.

השפת-אמת מציין שכל חג מהתורה יש לו מקבילה מדרבנן. חג סוכות מקביל לחנוכה. שניהם שמונה ימים, שניהם קשורים למקדש, לנצחון ("יוצאים לפני בלולבין"), לשמחה בלתי-תלותית, להודיה והלל הנגמר כל שמונה. לכן, חנוכה יונק את המשמעות שלו מסוכות. פורים קשור לשבועות. בשבועות קבלו תורה בעל כורחם. בפורים תקנו את העניין "קיימו וקבלו" עליהם היהודים מרצון את התורה. שניהם קשורים לתורה, לחיים (בעצרת נידונין…). ומה החג שנשאר? פסח: חג החירות, התשועה, הגאולה. זהו החג המרכזי ביותר שלו, הגדול שודאי יש לו השפעות. השפת-אמת מסביר, שצריך להיות עוד חג מדרבנן המקביל לו (במהרה בימיו), וכי פסח משפיע על כל ימי הספירה. אישית אני רואה אז זה כנבואה-זוטא על יום התשועה שלנו, יום העצמאות הרמוז בספירת העומר.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" התורה אומרת – ואפשר להתחיל לספור. "מיום" = 1, "הביאכם" =2 "את"=3 וכן הלאה. 3 פעמים מופיע בפרשה "לה'". בפעם ה20, בפעם ה33 ובפעם ה50, המקביל לימי ה' באייר (יום העצמאות), י"ח באייר (ל"ג בעומר) וחג השבועות.

ואם כבר שפת אמת, הרי מה נאה שהקמת המלוכה הייתה בערב שבת, ששבת היא בחינת גאולה שלמה, אבל המדינה היא (רק) אתחלתא דגאולה, ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

קריעה פרטית

"לגוזר ים סוף לגזרים" – חז"ל מספרים לנו שהים נחלק לא רק ל2 – אלא ל12, אחד לכל שבט. על זה השפת אמת אומר שלא רק שעם ישראל כולו, על מכלל זכויותיו ומעמדו היה ראוי לקריעת ים סוף, אלא כל שבט ושבט היה ראוי לו שיפתח לו הים. ואפילו "פוררת בעוזך ים" – לפירורים-פירורים, לכל אחד מישראל ראוי שהים יפתח לו.

הרעיון של שביעי של פסח הוא שלכל יהודי כוח עצום, נשמה מאירה שרק צריך לתת לה לפרוץ. היא באה לידי ביטוי במצבים קיצוניים, לא עלינו, כמו למשל מסירת הנפש. החוכמה היא להביא את המצב הזה גם ביום יום.

בימי הספירה יש הזדמנות לעשות את זה. הקדושת לוי מביא משל. מגיע תלמיד חדש לשיעור פיזיקה. בהתחלה הוא לא כ"כ מבין למה הוא מסוגל, אז המורה מראה לו "מופתים". מצביע על הגאונות של איינשטיין ועל התגליות שלו, על ההמצאות המדהימות של המאה האחרונה, על הגילויים האסטרונומים. התלמיד פעור-פה מקבל מוטיבציה מחד ומתמלא יראה מהמורה מאידך, ולכן מוכן ומזומן ללמוד עד שיגיע לרמה מספקת, אולי לרמות של איינשטיין יום אחד. גם אנחנו התחלנו באותות ובמופתים בחג הפסח, מבינים איזה כוח יכול להיות בקשר עם הקב"ה, ומתכוננים אליו לקראת חג השבועות.

ובעניין הזה כתוב בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך". חז"ל אומרים שהמקדש שנבנה ב2 ידיים גדול ממעשה בראשית שנעשה ביד אחת. מהם 2 הידיים? "אם הבנים שמחה" מסביר, שזה יד הצדיקים שבנתה (או תבנה) את המקדש, והיד השניה היא היד של הקב"ה שישרה את שכינתו בתוכו. מעשה ידי אדם יכולים להביא גם להשראת השכינה בארץ – ובעצם אין דבר גדול מזה.

חידושי פסח תשע"ו

קחו אוויר- וורטים מהירים מליל הסדר שלי

בלי עין הרע

מדוע שותים 4 כוסות יין בפסח, והרי שתיית זוגות של כוסות היא סכנה ע"פ הגמרא? אלא ליל הסדר הוא ליל שימורים ולא חוששים לדבר.

כולם בסדר

מה הנפקא מינה לספר לנו על החכמים שהיו מסובין בבני ברק? ללמדנו שגם כהנים (ר' אליעזר, ר' טרפון) גם לויים (ר' יהושע)  וגם בני גרים (רבי עקיבא) אע"פ שאבותיהם לא היו משועבדים במצרים חייבים בסיפור יציאת מצרים. בדומה הדין של "כולנו חכמים…" – גם מי שמסוגל לעכל את סודות הקבלה וקושיא חריפה בתוספות, חייב באותו לילה לספר את הסיפור הפשוט מההגדה.

שתי פעמים

מדוע מטבילים שתי פעמים? אחד כנגד טבילת כותנות יוסף בדם – שבגללה ירדו למצרים, ואחד כנגד טבילת אגודת האזוב בדם, שבזכותה יצאו ממצרים.

סולו בכורות

לא ע"י מלאך – למה? כי אין מלאך עושה 2 שליחויות, והיה צריך גם פורענות למצרים וגם גאולה לבני ישראל, ולכן גאלם הקב"ה בכבודו ובעצמו.

די, תמשיכו

כמה מעלות טובות למקום עלינו. ולמה לא "מהמקום" – שהרי הוא עשה הניסים? אלא לומר שגם השם יתברך מקבל נחת מלהיטיב לנו. (הקדושת לוי)

ממש בכאילו

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…ואותו הוציא משם" – אז בכאילו או ממש? אלא אדם צריך להתחבר לסיפור יציאת מצרים, לדמיין כאילו הוא שם, לעבור "בדמיון מודרך" את מה שעברו בני ישראל, ובעזרת זה הוא יכול לצאת ממש מהצרות האמיתיות והיום-יומיות שלו. (שפת אמת)

דז'ה וו מצרי

"וירא את ענינו – זאת פרישות דרך ארץ, ואת עמלנו – אלו הבנים". פרעה אמר – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. מאיפה זה מוכר לנו? מאברהם שאמר לשרה: "והרגו אותי ואותך יחיו" – את הבנים הורגים, ולוקחים את הנשים לעצמם.

שלושת הD

"וירעו אותנו" – ולא "וירעו לנו". זה ממש פשט ההגדה, המשמעות היא שהמצרים עשו לנו דמוניזציה, הפכו אותנו לרעים, הציגו אותנו באור שלילי, בתור גיס חמישי, אויב פנימי. "ונוסף גם הוא על שוניאנו". שאר הD-ים שתבע שרנסקי בתור המודל לאנטישמיות החדשה, גם נמצאים בהגדה בעקיפין, וזה רק מלמד "אלא שבכל דור בדור עומדים עלינו לכלותינו". והקב"ה יצילנו מידם!

רגע גדול בחיים קטנים

שבת הגדול. שערי הדרוש לא ננעלו ועוד ועוד תירוצים מגיעים כל שנה ומנסים להסביר למה דווקא השבת לפני פסח קרויה "שבת הגדול". מה גדול פה?

שתי תירוצים חביבים עליי במיוחד מיסודתו של ה"שפת אמת".

א. בתוך כל ההכנות לפסח נדמה כי פסח הוא עיקר השנה. הכול סובב סביבו, מתנקז אליו. אך למען האמת המועדים הם רק "מקראי קודש", בעוד השבת היא "קודש" ממש. כל המועדים יונקים את הקיום שלהם מתוך שבת, הם דינאמים וניתנים לתזוזה, בעוד שבת קבועה במקומה. לכן, במיוחד לפני פסח הגורלי, בל תטעה ונחשוב שפסח הוא החג הגדול, אלא ש"שבת הגדול".

ב. השבת המקבילה לשבתינו, היא השבת ששמרו בנ"י במצרים לפני הגאולה. ראשוני החסידות אמרו כי למרות ש"משה תיקן להם שבת", עוד מתחילת המכות, עדיין היו בנ"י בשיעבוד, לא ידעו אם כל הקונץ הזה של יציאת מצרים יעבוד. על בשבת הזאת לפני היציאה, כבר השיעבוד פסק. הכבש היה קשור למיטה, המצרים משקשקים, ובני ישראל יכולים לשמור שבת ללא דאגות. זאת השבת הראשונה שאכן שמרו כדין, ולכן נקראת "שבת הגדול".

ואולם, יש לי מה להוסיף מעצמי על התירוץ הזה. באותה שבת היסטורית היה הכול מלבד דבר אחד – הציווי. האם היה קשה לבני ישראל לשמור את אותה שבת? הכול היה בנוחות, בבטחון, בשמירה, ברווחה. אבל עבורנו לשמור את שבת הגדול, בתוך כל הטירוף של הנקיונות וההכנות לפסח – זה כבר ניסיון של ממש. בנ"י לא היו צריכים להכשיר את המטבח או לערוך קניות. אנחנו בדבקות עוצרים מכל ההכנות ושומרים שבת. והרי כתוב: "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ולכן השבת שלנו אולי יותר טובה מהשבת ההיסטורית, כי שבת ה"גדול המצווה ועושה…".

לזכור את התפקיד \ הרבה ומעט

לזכור את התפקיד

"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.

גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.

הרבה ומעט

ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:

  1. הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
  2. הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
  3. השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.

כסף זה טוב או רע? \ לא עם של פראיירים

כי תשא \ פרשת שקלים

המדרש אומר שכשהקב"ה ציווה על משה להביא את מחצית השקל, משה רבינו לא ידע צורת מטבע. פשוט היה כ"כ רחוק מכסף וכל החומריות הזאת. אז הקב"ה הראה לו צורה של מטבע באש ואמר: "זה יתנו". יש בסיפור הזה שאלה: האם כסף זה טוב או רע? הקב"ה בכבודו ובעצמו דורש שיעבדו אותו בעזרת כסף: כלומר זה טוב. אבל משה רבינו, האידיאל האנושי, מדגים שיותר טוב לאדם להתעלות ולא להכיר צורת מטבע, כלומר זה רע. איפה הפתרון? השפת אמת אומר – "מטבע של אש". אש יכולה להיות טובה לתועלת גסטרונומית או טכנולוגית, אבל אש יכולה להזיק אם זה ללא שליטה. ככה זה כסף, וזה משמעות החזון של המטבע: אל תעצום את העיניים. יש כסף. צריך כסף. רק צריך לדעת איך לשלוט על זה.

יש סיפור דומה בהסטוריה. מופיע ב"אמת ואמונה", אוסף התורות של הקוצקר.

הרבי מאלכסנדר זצ"ל נתן לרבנו זצ"ל פדיון חצי רובל כסף עשרה מטבעות של עשרה גדולים, והתחיל לספור, ולא היה יכול לספור. ואמר לו ראה איך אני רחוק ממעות. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, יהיה לישראל כל טוב כי הם צריכים כל טוב אך שיהיו רחוקים מזה.

הקוצקר הוא בדמות משה רבינו – הוא לא יודע בכלל מה זה כסף, הוא בז לזה, יורק על זה. היהודי הפשוט רק כסף בראש שלו: הוא עם טרדות הפרנסה וכאבי הממון. אבל הרבי מאלכסנדר מלמד את דרך החסידות האמיתית: הכאב הוא כאב אמיתי. ישראל צריכים כסף, ולכן אני מתפלל שיהיה להם. כמו המשל של המגיד על הגפרורים. יש דאגות של פרנסה, אבל זה לא העיקר. יש בעולם גם אופציה לעונג גדול במפגש עם העילאי, יש בעולם סבל גדול של השכינה. ומול זה הכאב הכספי, יחד עם כל האותנתיות שלו, הוא קטן מאוד.

פרשת ויקהל \ לא עם של פריירים

משה מקהיל את העם. הם בטח חושבים שהוא רוצה לדבר שוב על המשכן. המשכן אכן דורש להקהיל את העם. זה פרוייקט גדול ועצום, כל אחד צריך לתת יד או חצי שקל. אבל משה מפתיע: הוא מדבר על שמירת שבת. מה הקשר? למה כדי ללמד שמירת שבת צריך להקהיל את כולם? מה זה שונה מיתר המצוות?

ה"שפת אמת" עונה, כי כפי שלבנות את המשכן צריך ביחד, גם כדי להורות על המנוחה צריך ביחד. האינדיבידואל לא רואה חשיבות מיוחדת בשמירת שבת שלו אל מול הכלל. "מה זה כבר משנה אם אני אשמור?". אדרבא, היחיד יכול להמשיך לעבוד על המשכן בשבת, לקדם את עצמו יותר מול אחרים, להמשיך את התחרות הקפיטליסטית, להרוויח על הגב של האחרים. אבל בראייה כללית המחשבה הזאת נפסקת. אתה רואה שכולם עוצרים את העבודה. אין פה מישהו שינסה לדפוק אותך, להרוויח על חשבונך. כולם נחים. אז אין לך מה להילחץ – גם אתה יכול להרגיש בנוח, אתה לא פרייר בזה שאתה שומר שבת. לא הפסדת כלום.

הרעיון מופיע באחת ההלכות המיוחדות: הלכות יובל. ביובל צריך כל יהודי לתקוע (לא רק לשמוע!) בשופר, בנוסף למצווה לשלח את עבדו לחופשי. מה הטעם שכ-ו-ל-ם צריכים לתקוע? שיום אחד בחמישים שנה נשמעות כל היום תקיעות שופר? ה"כסף משנה" (כמדומני) מבאר: הגיע היובל, היהודי צריך לשלח את עבדו. אבל זה קשה לו. למה לשלח? מי ישים לב שלא שילחתי? אולי לא לעשות את זה בכל זאת? פתאום הוא שומע מהקומה למעלה את השכן שלו תוקע בשופר. זה סימן שהזה למעלה שחרר את עבדו. אז הוא שומע עוד אחד – מהשכן ממול, ועוד תקיעה מהרחוב ליד, ועוד ועוד ועוד…כולם כבר שחררו את העבדים שלהם. ואתה? הוא נשבר מהלחץ החברתי. הוא משחרר את העבד ותוקע בעצמו בשופר. ההקהל, יוצר מציאות חברתית לקיום מצוות.

חצי יהודי \ לראות את הקולות

שני וורטים לפ. יתרו.

חצי יהודי

יש שאלה מפורסמת בשולחן ערוך – מדוע מברכים "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא "שעשני ישראל"? עוד שאלה דומה יש בפרשת – מדוע נאמר גם הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אם כבר נאמר "אנוכי ה' אלוהיך"? הרי אם ה' הוא האלוהים, מה יש לחזור ולומר "לא יהיה לך וגו'"? בעל ה"תכלת מרדכי" מתרץ כאחד. להיות "ישראל" זה לא קורה ביום אחד. אדם לא קם בבוקר וישר יכול לברך "שעשני ישראל". בוא לא נגזים. לא השלמת את כל מה שצריך להשלים, לא הגעת לכל ההשגות שישראל יכול להגיע אליהם. יש לך פוטנציאל, כמו שכתוב: "והייתם לי סגולה" – עם שמסוגל לגדולות. אז אל תעוף על עצמך. ישראל שלם אתה עדיין לא, אבל לפחות אתה לא גוי. "שלא עשני גוי". איך אמר הקוצקר (שהשבוע יהיה יום פטירתו): עדיף גוי שלם מחצי יהודי. כך גם בדברות. להגיע להשגה האיומה של "אנוכי ה' אלוהיך", זה לא קורה ביום אחד. זאת האמת העליונה שעל היהודי להקשיב לקול הקורא כל יום מהר סיני כדי לתפוס אותה. אבל עד שהוא יזכה לקיים את המאמר הזה, הוא יכול לכל הפחות לקיים את "לא יהיה לך", ובזה יסופק לו בשלב הזה.

לראות את הקולות

תירוצים שונים נאמרו לפסוק התמוה: "וכל העם רואים את הקולות". וכי אפשר לראות קול? ברור שהראייה הייתה רוחנית – חזון נבואי כלשהו. אבל רק כדי להתקרב מעט להבנה של מה קרה במעמד הנורא של מתן תורה, מסביר ה"שפת אמת" שיש יתרונות וחסרונות בכל אחד מהחושים. בחוש הראייה – התמונה מתקבלת בצורה אוטנתית. כפי שהדבר במציאות כך הוא מופיע על הרשתית בעין. אך החוש הוא חיצוני: המראה הוא על גבי הרשתית ולא נכנס לתוך הבן אדם. בחוש השמיעה זה בדיוק הפוך. דברים ששומעים נזכרים טוב יותר מדברים שראית. הקול נכנס לתוך האוזן, לתוך הגוף, ועושה השפעה על הבן אדם. אבל הקול עד שהוא מגיע לבן אדם הוא עובר טרנספורמציה, הוא משתנה והוא לא בדיוק כמו שהוא במציאות. במעמד הר סיני היה את היתרונות משני החושים: ראו את הקולות; החזיון היה ברור כמו בחוש הראיה, והוא חזר לתוך הבן האדם כמו קול.

רשומות ישנות קודמות