השבת הייארצייט של ה"חידושי הרי"ם". נביא חידוש משמו על פרשת השבוע (שמיני).
רמב"ן ידוע הוא שהתורה אסרה מיני עופות משום מידת אכזריות שיש בהם. כל העופות הדורסים, הגזלנים, אוכלי הנבלות – כולם אסורים. ביניהם יש עוף אחד שהסיפור שלו שונה לגמרי: החסידה. רש"י כותב שהיא נקראת חסידה על שום שהיא עושה חסד, היא מחלקת ממזונותיה לחברותיה. אכן מצווה גדולה! החידושי הרי"ם שואל – אם כן, הדין הוא שהיא הייתה צריכה להיות טהורה, ולמה התורה אסרה אותה?
הוא משיב: זה לא חסד אמיתי. החסידה נותנת את האוכל לחברות שלה, אבל מהשאר, מי שלא איתה בחבורה, היא מתעלמת. הם יכולים לגווע. חסד לא עושים עם חברים, צריך לפרוץ את המעגל, להפיץ אותו, ולחלק מהאוכל גם למי שהוא לא חבר: "אם רעב שונאך האכילו לחם".
החידושי הרי"ם, באופייניות קוצקאית משהו, עוקץ את האדמו"רים שמחלקים שיריים רק לאנ"ש, ואילו את החסידים הרחוקים, או מי שלא חסיד כלל, שוכחים ומתייחסים אליו ב"בחינת אחוריים". אולי יש פה איזה משחק: רבי מול חסיד(ה).
על מצוות מאכלות אסורות המדרש קורא את הפסוק: "אמרת ה' צרופה": לא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהם את הבריות. המדרש סותם כאן, ופירוש אחד מדבר על "צירוף", מלשון צורף הבורר את הכסף והזהב מסיגים, כך המצווות מבררות את האדם מהרע. אבל יש עוד פירוש, שזה מלשון להצטרף, לאחד את כל היהודים יחד. אכילה ושתייה משותפת, שולחן משותף, הוא דבר שמאחד את היהודים, כפי שראינו בפורים. חוקי הכשרות עושים את כל היהודים חברים. אם יהודי מסויים נוסע לחו"ל, הוא מוכן להסתובב בחצי עיר כדי למצוא מקום כשר, וישר יתיידד עם בעל הבית. ובעקיצה משלי: יש לזכור את העקרון הזה כשמדברים על כשרות כזאת וכזאת, ולהבין שזה בא לאחד ולא חלילה לחלק.
שפה אחת לפרשת השבוע 