לזכור את התפקיד
"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.
גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.
הרבה ומעט
ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:
- הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
- הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
- השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.