נדר עם ערך

יש יחס אמביוולנטי של חז"ל על נדרים. מצד אחד הם מגנים את מי שנודר, מצד שני הוא משבחים את מי שנדר את ערכו למקדש ושילם. איך אפשר לתרץ?

למען האמת, ליהודי אין ערך. הוא יכול להגיע עד אינסוף. ברגע שהוא נותן לעצמו ערך, הוא מגביל את עצמו, מנמיך את עצמו, הציפיה קטנה ונקבע חסם עליון שאותו אי אפשר לעבור. זה לא נכון. מצד שני, אם היהודי ינסה לקפוץ ישר עד אינסוף הוא לא יגיע. "לא תעלה במעלות על מזבחי". מה עושים? קובעים שלבים. היום אני אגיע עד לערך הזה. הגעתי? יופי! עכשיו ערך חדש. כך אפשר להתקדם באמת. לכן, היהודי צריך לדעת שלמעשה אין גבול, אך הדרך להגיע למעלה היא ע"י קביעת הערך.

בדרך זה מספרים על האצן האמריקאי ששבר את מחסום 4 הדקות למייל. באותו תקופה כולם היו בטוחים, כולל מדענים, שבן אדם לא יכול לרוץ מייל בפחות מ4 דקות. האצן הראשון הצליח לעשות זאת בשנת 56. מה שמעניין שבאותה שנה אחריו הצליחו עוד עשרות אצנים גם לשבור את השיא. כששאלו אותו איך הוא עשה את זה הוא אמר: פשוט דמינתי את עצמי עובר בהתחלה את ה4 דקות, ואז את ה3:59 וכו'. קביעת הגבול הזאת הגבילה את האנושות כולה – אבל מספיק בן אדם אחד שיודע שהגבול נועד כדי לעבור אותו…

טיש עם חיות טמאות

השבת הייארצייט של ה"חידושי הרי"ם". נביא חידוש משמו על פרשת השבוע (שמיני).

רמב"ן ידוע הוא שהתורה אסרה מיני עופות משום מידת אכזריות שיש בהם. כל העופות הדורסים, הגזלנים, אוכלי הנבלות – כולם אסורים. ביניהם יש עוף אחד שהסיפור שלו שונה לגמרי: החסידה. רש"י כותב שהיא נקראת חסידה על שום שהיא עושה חסד, היא מחלקת ממזונותיה לחברותיה. אכן מצווה גדולה! החידושי הרי"ם שואל – אם כן, הדין הוא שהיא הייתה צריכה להיות טהורה, ולמה התורה אסרה אותה?

הוא משיב: זה לא חסד אמיתי. החסידה נותנת את האוכל לחברות שלה, אבל מהשאר, מי שלא איתה בחבורה, היא מתעלמת. הם יכולים לגווע. חסד לא עושים עם חברים, צריך לפרוץ את המעגל, להפיץ אותו, ולחלק מהאוכל גם למי שהוא לא חבר: "אם רעב שונאך האכילו לחם".

החידושי הרי"ם, באופייניות קוצקאית משהו, עוקץ את האדמו"רים שמחלקים שיריים רק לאנ"ש, ואילו את החסידים הרחוקים, או מי שלא חסיד כלל, שוכחים ומתייחסים אליו ב"בחינת אחוריים". אולי יש פה איזה משחק: רבי מול חסיד(ה).

על מצוות מאכלות אסורות המדרש קורא את הפסוק: "אמרת ה' צרופה": לא נתנו מצוות לישראל אלא כדי לצרף בהם את הבריות. המדרש סותם כאן, ופירוש אחד מדבר על "צירוף", מלשון צורף הבורר את הכסף והזהב מסיגים, כך המצווות מבררות את האדם מהרע. אבל יש עוד פירוש, שזה מלשון להצטרף, לאחד את כל היהודים יחד. אכילה ושתייה משותפת, שולחן משותף, הוא דבר שמאחד את היהודים, כפי שראינו בפורים. חוקי הכשרות עושים את כל היהודים חברים. אם יהודי מסויים נוסע לחו"ל, הוא מוכן להסתובב בחצי עיר כדי למצוא מקום כשר, וישר יתיידד עם בעל הבית. ובעקיצה משלי: יש לזכור את העקרון הזה כשמדברים על כשרות כזאת וכזאת, ולהבין שזה בא לאחד ולא חלילה לחלק.

סטטוס חדש

כל הקורבנות קשורים לחטא. אפילו קורבן יולדת בא על זה שנשבעה שלא תזדקק יותר לבעלה. אבל קורבן אחד מיוחד יש – קורבן תודה. מי מביא קורבן תודה? אותם 4 שהגמרא אומרת שצריכין להודות, אותם אלו שמברכים הגומל: החולה שנתרפא, האסיר המשוחרר, הולכי המדבר ויורדי הים. ועל מה הם מביאים את הקורבן? מה המהות של קורבן התודה?

אם הייתי אומר שהם מביאים את הקורבן כי קרה להם נס גדול – אז הדברים דורשים ביאור. הרי ניסים קוראים תמיד, אנחנו נצולים מצרות שאנחנו אפילו לא יודעים עליהן. אז מה מאפיין דווקא את אותם 4 אנשים? השפת אמת מסביר, שאותם אנשים לא סתם זכו בנס, אלא הם זכו והצליחו לראות שאכן היה פה נס, שהיה שינוי בטבע. החולה זוכר כמה נורא זה להיות בסכנת מוות, אבל עכשיו הוא מגלה את הרווחה. גם בתוך המציאות העגומה, כל הארבעה הצליחו לראות את ההצלה מעבר, את השינוי המבורך, את הנס בתוך הטבע.

הדבר נרמז בקורבן שהם מביאים המלווה בחמץ ומצה גם יחד. חמץ לא היה מובא לעולם במקדש מלבד התודה והביכורים. החמץ מסמל את הטבע, המציאות המוזנחת והנשכחת מלב. מצה מסמלת את ההשגחה,  כזאת שתמיד שומרים עליה שלא תחמיץ. בעל התודה הצליח למצוא את "המצה" בתוך "החמץ".

ועל זה הקורבן מובא. כמו הסיפור הידוע עם הרבי שהורה להכניס עז לבית צפוף, ולאחר שבוע להוציא אותה. בעל התודה מכיר ברווחה, במתנות החיים, וזה משהו שלא קורה כל יום למרות שכל יום קורים ניסים.

הרי"ף שואל מה זה שינוי הלשון בגמרא: "צריכין להודות" ולא "חייבים" או "מברכים". ונראה לי תשובה משלי – שההודיה היא צורך. הוא חש להודות בגלל ההצלה שהוא ראה בעיניים. הלקח הוא שאם אנו היינו רואים גם את ההצלות היום-יומיות, אולי לא היינו מפסיקים להודות לעולם.

לזכור את התפקיד \ הרבה ומעט

לזכור את התפקיד

"ויקרא אל משה" – ה' קורא למשה לדגל. בוא תעשה את התפקיד שלך. בוא תתנבא, תביא תורה לעם ישראל. לשם כך נועדת. זה הקריאה, זה הקול של התפקיד שלך בעולם. אבל משה לא תופס את עצמו ככה. הוא מצטנע וחושב שהנבואה אצלו זה איזה עסק מהצד, משהו ארעי, "ויקר אל משה", כך נראה אם הא' הזעירה בתחילת הספר.

גם עמלק הוא מזוהה עם המקרה: "אשר קרך", הוא רוצה בעצם להפנות את דעת היהודי מהתפקיד שלו, מ"עם זו יצרתי תהילתי יספרו", שהנביא אומר בהפטרה שלא קראנו. ליהודי יש דרך, יש יעוד, יש מטרה. לתקן עולם במלכות שדי. להפיץ את המוסר האלוהי. לנהוג בדרך ישרה. כשיהודי מתנהג ע"פ עקרונות ולא זז מהם – נוצר קידוש ה'. כולם אומרים: "וואו, איזה עם". אבל עמלק רוצה למנוע את זה. לעשות את ההתנהגות מקרית: "בשרירות ליבי אלך". עם מחיית עמלק חוזר הסדר, ונוצר קידוש ה'.

הרבה ומעט

ספר ויקרא עושה בקורבנות מסוגים שונים. המשנה אומרת גם בסוף זבחים וגם בסוף מנחות: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. הט"ז הקשה קושיא: הרי אם כבר כיוון ליבו לשמיים, שזה העיקר, מה זה משנה עם מרבה או ממעיט? צריך להגיד רק: "שיכוון!" נראה על פניו שיש איזה עדיפות למרבה. 3 פתרונות מוצעים:

1. הפשט: העני עלול לחשוב שקורבן קטן לא רצוי כמו קורבן גדול. המשנה באה לומר לו שלא הגודל קובע, אלא הכוונה. אבל אם כן – למה המשנה אמרה: "אחד המרבה"? היה לו לומר: "אף הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
2. הפתרון של הקוצקר: המשנה לא מכוונת על הדל, אלא דווקא על העשיר! הוא סבור שהוא הביא קורבן גדול ומכובד, ולכן בטוח הוא יהיה לרצון. מרוב גודל הקורבן, העשיר הוא דווקא בעמדת נחיתות. הדל מביא קורבן קטן ולכן אין לו ברירה אלא לכוון מתוך ליבו השבור. העשיר צריך להתאמץ, ולכן אומרת המשנה: ובלבד שיכוון וגו'.
3. השפת אמת מביא דרך ממוצעת. לכוון צריך תמיד, וברגע שעברנו את המישור זה באמת לא העיקר. אבל זה כן משנה קצת. לכוון שיש לך קצת זה קל. אבל לכוון שיש לך קורבן גדול זה באמת קשה. ואולי באמת יש איזה צד לומר שזה שהצליח לכוון למרות הקורבן הגדול, הוא רצוי קצת יותר. אלא שמצב כזה כמעט ולא מצוי, ורוב הכוונה תהיה דווקא בקורבן קטן.