עוד לא ראינו דם \ להאמין בשמים

שני וורטים לפרשת השבוע.

עוד לא ראינו דם

"ונכבדתי בפרעה", אומר ה'. מה יש להיכבד בפרעה? הרי ה' הוא מלך הכבוד, אינו תלוי בשום נברא שלו. למה הוא צריך שפרעה "יעשה לו כבוד"? ואיזה כבוד הוא בדיוק עושה לו? טובע בים?  העניין מוסבר ע"י המדרש. משל לשני אתלטים – אחד האלוף הנוכחי והשני הטוען לאליפות. בגמר הגביע חל מהפך וניצח האלוף החדש את הישן. לקחו את הכתר מעליו והעבירו אותו לחברו. מי גרם לחזק שיקבל את הכתר? האם הוא עצמו? התשובה היא לא! כדי שיהיה אלוף, כדי שהוא יזכה בכתר, צריך שיהיה קרב, צריך שתהיה תחרות, צריך שיהיה מנצח וצריך שיהיה מפסיד. המנצח לא היה זוכה בכתר אם לא היה מפסיד – ולכן הוא צריך אפילו להודות לו…

ה' הוא מלך הכבוד. אבל אנחנו לא רואים את זה. אנחנו צריכים לראות כאן קרב, מהפך. המפלה של המצרים היא לא סתם רצון של ה' לעשות להם רע. אין הרעה יוצאת מלמעלה, אלא כל רע יוצא במגמה מסויימת. המפלה של המצרים הייתה למטרת העלאת קרן האמונה בה'. ככה עושים כבוד.

הקוצקר שאל את חסידיו פעם – מדוע הנס היה בקריעת הים, האם לא היה מספיק שהים היה נהפך ליין והיו כל החסידים שותים אותו? וענה להם – אם כן, במה המצרים היו טובעים?

נס קריעת הים הוא בעל כמה פנים  – של עם ישראל, של המצרים, של הקב"ה, של המלאכים, של הים ואפילו של הסוסים. כל אחד נותן את ההיבט שלו, ומה הוא למד מהנס.

להאמים בשמיים

אמרו שעל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונות המרכבה שלו. ואם כן, שואל הרוז'ינר, מדוע נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? הרי זאת הייתה ידיעה ברורה ולא אמונה!

אלא, שכאן נמצא הקטרוג. היצר הרע בעת גילוי אותו נס רצה לתת מחשבה בליבות בני ישראל שזהו, הם הגיעו לרוויה, לדרגה הכי גבוהה שיכול להיות, כולם חכמים גדולים ונבונים. אבל זה לא מעקרונות הדת שלנו. דווקא מי שמתקרב יותר, מתרחק יותר. "התנבא באספקלריא מאירה וידע שלא ראהו". משה אץ מהר להסביר להם שיש להם עוד הרבה עבודה כדי להתקרב לה', ולכן יחד עם כל החזיונות הנוראים, הם צריכים לדעת שיש עוד במה להאמין, גם כשאתה יודע הרבה. הם קיבלו את דברי משה ולכן: "ויאמינו בה'" – בחלקים שעדיין לא ידועים, "ובמשה עבדו".

באמונה היהודית אנחנו נוהגים להמשיל את האלוהות לשמיים. למה? יש בשמיים משל לתפיסה שלנו את ה'. השמיים ברורים לכל – אין מי שיכול לכפור בהם, אבל האם יש בהם איזה משהו שאפשר לתפוס? ככל שאתה מתתקרב יותר לשם זה נראה כאילו הם מתרחקים. נראה שעוד רגע אתה יכול לקטוף את הירח ואת השמש,אבל כל ניסיון אתה מגלה עוד משהו על הפיזיקה הנהדרת. וזה רק מפעים אותך יותר, רק מתחשק לך יותר להיות שם ומסעיר את הדמיון. ולפעמים, השמיים מכוסים בעננים ולא רואים אותם. אבל מי שיודע קצת הסטוריה, זוכר את אותו יום אביבי שהשמיים האירו, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים.

משחק מחבואים

משה טירון היה לנבואה, אומר המדרש. אז נתנו לו בהתחלה חזון נבואי פשוט – סנה בוער. ומה הפירוש של החזון הזה? המהר"ל מביא בשם המדרש 2 סיבות.

1. "בכל צרתם לו צר" – כפי שעם ישראל סובל בגלות מצרים המצירה ומציקה, כך כביכול ה' סובל "בתוך הסנה" – שיח קוצני ולא נעים. זה אופן ראשון של הסתר פנים. השכינה בגלות, בצער, בקטנות.
2. במדרש מסופר שהגוים שאלו את רבי יהושע בן קרחה למה ה' לא התגלה למשה בחרוב או בשקמה. השיב ר' יהושע: ללמדך שאפילו בסנה קוצני ושפל השכינה שורה. ההיבט השני של הסתר פנים הוא מצד היהודים, שהם עצמם לא מאמינים שה' יכול לגאול אותם. שגם במצב הקשה והצר, בתוך הסנה, יש מציאות של שכינה. ה' מופיע לא רק בהדר, אלא גם ביום-יום הקשה והמר. ואם מסרבים להאמין בזה, זה המשמעות הקשה יותר של הסתר פנים ושל גלות.

כך מספרים על נכד הרבי מזלוטשוב שהתחבא ואף אחד בא לחפשו. כשיצא מהמחבוא בבכי לסבו, אמר הסבא: "אף כך הקב"ה בוכה: החבאתי את עצמי ואף אחד לא מחפשני".

מה נשתנה?

לפני שיוסף מתוודה לאחיו, הוא קורא: "הוציאו כל איש מעליי!". מדוע?

"איש" הוא לשון חשיבות ושררה. אין במקרא אנשים פשוטים. כל איש הוא פרסונה. "איש יהודי" ו"איש צר ואויב" היו גיבורי המגילה.

יוסף ירד למצרים בסתר, כעבד. עם הזמן הוא התפתח, נהיה מכובד, הפך להיות "איש". האם הכבוד שינה אותו? כדי להתוודות על האמת, כדי לאזור אומץ לספר סוד נורא, צריך להשיל את כל המסכות, את כל הכיבודים, את כל המשרתים ולהיות פשוט עצמך. כשיוסף אומר "הוציאו כל איש מעליי", הוא מראה שה"איש", שהכבוד, היה רק "מעל", ולא היה משהו מהותי. את זה אפשר להסיר, ואז לדבר דוגרי.

מסופר על האחים הקדושים, ר' אלימלך ור' זושא, כשהיו עניים היו מתארחים אצל איזה חייט פשוט. לימים התעשרו והתפרסמו, וכשבאו לעיירה הציע הגביר לארחם. "אנחנו לא השתנו מאומה", טענו האחים, "זולת הסוס והעגלה שבאו איתנו. על כן נישן אצל החייט כבשנים קדמוניות, והדבר שהתשנה, דהיינו, הסוס והעגלה, אתה יכול לארח אצלך". הגביר קביל "לארח" את הסוס אצלו והאחים נשארו אצל החייט.

יוסף השאיר את הסוס בבית פרעה, ונשאר עם האחים שלו, כמו לפני.

משחק האסוציאציות

הקדושת לוי שואל – למה כשהחשמונאים הגיעו למקדש, הדבר הראשון שהם רצו לעשות זה להדליק את הנרות? הרי עבורות המקדש מרובות: קטורת, לחם הפנים, קורבנות…למה דווקא נרות?

יש כמה תירוצים לשאלה הזאת. למשל: כי הנרות הם הקורבן המיוחד של הכהנים (רש"י ראשון בפרשת בהעלותך). אבל הקדושת לוי נותן תירוץ אחר. משל לבן-מלך ואביו. מתי הגעגוע של הנסיך גבוה יותר? כשהוא רחוק ואינו רואה אותו, או כשהוא נמצא בחצר של הבית, רואה את אביו דרך החלון, אך הדלת נעולה? ודאי שהמצב האחרון. יש ליהודים מצוות רבות התלויות בנרות. כל שבת בימי הכיבוש היווני הדליקו בבתי ישראל נרות שבת, והלב נחמץ. הנר אצלנו דולק – אבל במקדש לא. הם ראו את נר השבת וזכרו – זכר למעשה בראשית: יש ניסים שמשנים את הטבע, זכר ליציאת מצרים: כל גלות, כל חושך, היא עם קץ. הם השכילו לקשר מה המשמעות של מה שהם רואים. חז"ל קבעו את מצוות החנוכה בנרות, כדי שנזכר ממש באותם נרות של המקדש, ולא כדי סתם לעשות אור בבית, אלא להיות סמל. החוכמה היא לדעת על מה הם מצביעים.

מסופר על זוג שרצה להתגרש ובא לרבי מאפטא. נולד להם בן במזל טוב, האבא רצה לקרוא לו "יעקב" על שם אביו המנוח, שהיה אומנם שואב מים פשוט, אך ירא שמיים. האמא רצתה לקרוא לו, במפתיע, "יעקב", על שם אביה הנוח, שהיה תלמיד חכם. הרבי הציע פשרה. יקראו לרך הנולד "יעקב", אם יהיה שואב מים – יהיה זה על שם אבי האב, אם יהיה תלמיד חכם, יהיה זה על שם אבי האם.

ההורים בסיפור לא התווכחו על השם. הם התווכחו על הרפרנס, על המצביע, כי לשם אין משמעות מיסטית לכשעצמו, רק שהוא מצביע על משהו. גם בפרשה, נראה שפרעה יודע טוב שהחלון מצביע על משהו פנימי אצלו, אבל הוא לא מוצא מה. יוסף החכם מצליח לגעת בדיוק בנקודה הנכונה, ולדעת על מה חלום פרעה מצביע.

מסע של צדיק

הרבי מקוצק אמר פעם שיש 2 סוגי צדיקים: צדיק בפרווה וצדיק שמדליק מדורה. הצדיק בפרווה הוא מדומה, הוא דואג רק לרוחניות שלו, לצדיקות שלו, מתחמם לבד. הצדיק שעושה מדורה מצליח ללכד את כולם ביחד, להלהיב אותם ולחמם את כולם. יוסף הצדיק לא היה תמיד צדיק. הוא התחיל בתוך צדיק קטן בפרווה: "ויוצא יוסף את דיבתם רעה", צדיק כזה כל פיפס קטן מפריע לו, כל התנהגות שלא כיושר הוא מגיב בקנאות ותוקף את הסביבה במוסר רב. הוא רואה רק את הרע, את מה שיש לתקן. מה הפתרון? להוריד אותו מצריימה. יוסף גדל תחת הסינר של יעקב, ואולי אם יתוודע לעולם הגדול יראה שזה לא כל כך פשוט להיות צדיק. רחוק מהבית הוא כבר לא זוכר את כל הדברים הרעים שעשו האחים, הוא מתמלא נוסטלגיה ונזכר בתכונות הטובות שיש בכל יהודי. "דמות אביו נראתה לו בחלון". עכשיו, שהוא למד להסתכל על הנקודה הפנימית שתמיד מאירה, המסע הושלם והוא צדיק אמיתי. צדיק שיודע לראות את הטוב.

וזה לא דבר פשוט לראות את הטוב. זה אולי הנס של חנוכה. המכבים מצאו פך שמן קטן, שבא ללמדנו: תמיד יש תקווה, גם בערימות הטומאה, יש נקודה פנימית מאירה שרק צריך לחפש, ולמצוא אותה זה בגדר נס שהופך אותך לצדיק. ומעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.

יעקב האוברמענטש

החיים שלנו הם מאבק אחד גדול – זה מה שמגדיר אותם. הדיאלקטיקה אל מול היצר הרע.

יש 3 דרכים להאבק:

1. 1) דורון – להתחיל בטוב. לנצל אותו, לטייב אותו למעשים טובים וכך להרוויח ממנו בפועל, שהוא יתן מתנה. או לחלופין, לתת לו איזה מנחה קטנה, איזה "משקה", איזה בדיחה, ואז הוא עוזב אותנו לרגע.
2. 2) מלחמה – ללכת איתו ראש בראש. מלחמה ללא פשרות כולל אבדות וכאב. למלחמה אין סוף ואלימות רק גוררת אלימות.
3. 3) תפילה – כששני אלו לא עוזרים, כנראה כשאנחנו עומדים להפסיד ואין איך לרצות את האויב, אין ברירה- לפנות לעזרה מהשמיים.

3 הדרכים הם דרכי מאבק, אבל לא ניצחון. אי אפשר לנצח את היצר הרע אף פעם. הוא יגיע גם מחר וגם מחרתיים. אפשר לנצחו חד פעמית, או פעמים רבות, או להיכשל פעם אחד או פעמים רבות. אז מה התועלת בכל המאבק הזה אם הוא אף פעם לא מסתיים?

התשובה היא: להתחזק. בסיום כל סשן של מאבק מול היצר, האדם השלם יוצא מחוזק יותר ויותר, כך גם ביום למחרת הקרב יהיה קשה יותר, אבל הוא יתחזק יותר ויגיע לדרגות גבוהות יותר. מה שלא הורג, מחזק.

יש פה אלמנטים ניטשיאנים ברורים: החזרה הנצחית, המאבק, ההתחזקות. אבל ניטשה מדבר רק על 2 דרכים למאבק בעוד שהשפת אמת מדבר על 3- הוא מוסיף גם את התפילה, בעוד אצל ניטשה האדם שלא מצליח ב2 הדרכים האחרות מושלך לקרקעית האנושות. הדרך היהודית היא דרך של שילוב – מצופה מהאדם לעשות את המאמצים שלו, המאבק הוא מאבק ארצי ואנושי, אבל הוא לרגע לא שוכח ש"ראשו מגיע השמימה" – הוא מחבר שמיים וארץ.

כמו שהקדושת לוי שאל, למה צריך גם דורון ומלחמה (גשמיים) וגם תפילה (רוחנית)? אלו שהצדיקים האמיתיים מתפללים שהדורון והמלחמה באמת יעזרו ויעשו את הפעולה שלהם…

(ע"פ שפת אמת תרנ"ד, תרס"ג)

מבעד למראה- חי שרה

שאלה מפורסמת על הפרשה היא למה חצי ממנה הוא "בשידור חוזר" – כל המעשה של השבעת אליעזר, הסימן לרבקה וכו', חוזר שוב בפיו של אליעזר כשהוא מספר למשפחת רבקה.

הרבי מקוצק מביא הסבר, תוך דיוק על הפסוקים. אליעזר, כידוע מרש"י, היה בעל נגיעה. הוא רצה להשיא את בתו ליצחק, ולכן שאל את אברהם: "אולי לא תאבה האישה לבוא", וכשהוא מדבר עם אברהם, הראש כבר בתוכניות אחרות – הוא רואה איך הוא מגיע לחרן, הכל מסתבך, בקושי מוצא אישה, וזאת לא רוצה לבוא, הוא חוזר בידיים ריקות הביתה – ומחתן את יצחק עם ביתו. הנגיעה הזאת השפיעה על כל השליחות שלו. אבל בעל הנגיעה אף פעם לא מודע שהוא אכן בעל נגיעה, הוא צריך שמישהו יציב לו מראה בפנים ואז הוא יראה את האמת. כמו הזה שבא לקוצקר והצהיר שהוא עומד להיקבר בארץ ישראל. כששאלה הרבי למה, הלה ענה שהוא חס על גופו מפני גלגול מחילות, ואז הרבי מקוצק צחק עליו: "עד כדי כך אתה דואג לגופה שלך אחרי שתמות?!". כשמציבים מראה, כשמישהו אחר מספר את הסיפור, או אפילו כשאנחנו חוזרים שוב על מה שאמרנו – אנחנו מגלים את הנגיעה שלנו. זה בסדר, כולנו בעלי נגיעה, "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" – בכל טוב, מצווה, יש נגיעה קלה. המטרה היא לחשוף אותה. והחשיפה של אליעזר מגיעה ע"י כך שהוא מספר את הסיפור שוב, ופתאום קולט כמה מעוות הוא היה, אז הגרסא מיד מתוקנת, כל התוכנית ב' מתבטלת והוא ישר מדלג לספר על כך שרבקה פשוט חייבת לבוא, בלי שום תירוצים או תוכניות חלופיות.

אפקט הוואו

מה זה נס? הפילוסופים (כמו דיוויד יום האנגלי) עוד עמדו על הבעיתיות של הגדרת נס כ"למעלה מן הטבע", שהרי עצם ההגדרה מכניסה אותו לרובריקה הטבעית. הפרשה (ובעקבותיה המדרש וה"שפת אמת") נותנים פרשנות אחרת. "נתת ליראיך נס להתנוסס", נס הוא תורן האוניה, דגל, סימן שרואים אותו מרחוק וכולם יודעים מה הוא אומר. כששרה יולדת בגיל 90 זה נס. כולם באו לראות, כולם צחקו והתפלאו – היה אפקט של "וואו", של דגל ברור שמתנופף לו ברקע ומודיע על גודל המעשה. נס הוא מעשה גדול ומרשים, ופה מגיע החידוש הגדול – הנס הוא לא נחלתו של אלוהים בלבד. גם בני האדם יכולים לעשות ניסים. כמו שאל הוא גדול בנפלאותיו, גם אנחנו יכולים לעשות מעשים גדולים. כשאברהם מל עצמו בגיל 100, המעשה עשה רושם, אז שהיה סבור שהאורחים יפחדו להגיע אליו כיוון שחשב שהם יחשבו שהוא דבוק כולו בה', ולכן רץ אחרי המלאכים להכניסם. אבל הנס הגדול הוא הנסיון (שבא מאותו שורש) של עקדת יצחק. מעשה עצום, שהוא בא כנגד הטבע האנושי של אב ובנו (ואולי עדיין נחשב תחת ההגדרה המסורתית של נס), נשמע עד למרחוק, ולמעשה עד לדורינו אנחנו נדהמים ממנו ורואים אותו לנגד עיננו בכל קושי לאומי. הניסיון האנושי של עקדת יצחק, נכנס לזכרון הקולקטיבי היהודי יחד עם נסים אלוהיים של קריעת ים סוף וירידת מן, ומצויין ביום משלו. כי היה שם "וואו", ואיפה שיש "וואו", יש נס. בקריצה לחנוכה המתקרב, קושייה ידועה היא איזה נס אירע ביום הראשון מבין השמונה (שהרי השמן היה צריך בדרך טבע לדלוק), ומתרץ כמדומני המהר"ל שעצם שהצליחו ישראל לקיים מצוות הדלקת נרות במקדש, אור המצווה האיר את כל העולם כולו ממצווה אחת, וזה נס, זה "וואו" כשיהודים זוכים לקיים מצווה.

(עוד נושאים מעניינים בפרשה – ההכנה של העקידה לדורות, ולהיכנס למצווה תוך כדי אהבת העולם הזה כדי שהיא תשפיע – אבל בפעם אחרת…)

כשהאמונה הופכת אישית

הרמב"ן מקשה קושיה. לפני הסיפור של נוח, התורה מספרת שהוא היה צדיק תמים וכו'. אבל באברהם לא נאמרו כלל מידות טובות, ישר – לך לך וכל הניסיונות. יש כמה פתרונות (יחד עם משל הבירה הדולקת הנפלא), אבל לא אתעסק בהן. מתי באמת נאמר משהו טוב על אברהם? רק באמצע הפרשה – "והאמין בה' ויחשיבה לו צדקה". אברהם מאמין, וזה נתפס כדבר טוב. אבל מה ז"א – הוא לא האמין לפני בכל ההבטחות על הארץ ועל האומה?

לכולנו קל להאמין כשהאמונות רחוקות מאיתנו, לומר "ה' משלם שכר טוב ליראיו, מגן לכל החוסים בו, עושה ניסים…". כאן כולנו מאמינים בני מאמינים. אבל להאמין שה' עושה לי אישית ניסים, שהוא יושיע אותי אישית מהצרה שאני נתון בה, שתקרה לי קפיצת הדרך בצורת אוטובוס שהפתיע לבוא..כאן האמונה הופכת להיות קשה. זה באמת ניסיון להאמין. כמו הסיפור על האריז"ל שביקש מתלמידיו לעשות שבת בירושלים. כל ההבטחות הקודמות לא נגעו ספציפית לאברהם. הם נגעו בעתיד הרחוק, ביעד ובחזון. ברעיון קל להצהיר באמונה, אבל במימוש פחות, אברהם ניכר בגדולה שהאמין שגם לו ספציפית ולשרה הזקנים יקרה נס ויוולד בן. ואולי זה תירוץ גם לשאלה איך בדיוק ברית בין הבתרים נחשבת ניסיון, כי זה באמת קשה.

אנחנו מברכים "מגן אברהם". אבל אברהם מת ממזמן. אלא שהפשט הוא לכוון שה' משגיח על הפרטים, על ה"אברהמים" שאמרו "אנוכי עפר ואפר". וזה מלמד שיעור גדול על מה זה אמונה. זה לא מס שפתיים שמישהו מצהיר. אלא זה קשר. המגן אפקטיבי במלחמה רק כשהצד השני אוחז אותו קרוב אליו ורואה בו חלק אינטגרלי מהחיים. אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה", זה להכניס את הקב"ה לתוך החיים האישיים שלנו.

רחמנא שרירא בעיא

למה ה' לא רצה במנחתו של קין?

הקב"ה רוצה שרירים. רוצה מאמץ. המגמה של המצוות היא שינוי הטבע, הגבלת המאכלים והפעולות, ומעשים אקטיביים.

גם בקורבנות, זה לא חוכמה להביא משהו מהמוכן. פעם אחת שתלת עץ ומאז אתה רק אוסף את הפירות. אבל מה באמת עשית? אם היית מוצא פר שירביע את הפרה, מגדל את הבהמה הנולדת, מאכיל אותה, לוקח אותה לוטרינר, נקשר אליה, ובסוף מקריב אותה – איזה מאמץ, איזה דרך עד להבאת הקורבן. אם היית זורה חיטים, משקה, קוצר, קולה, מסנן, גורס, מנפה, טוחן, אופה עד למנחת תנור, או אם הייתה דש את הזיתים לשמן בבית הבד או מתסיס ענבים עד ליין, זה קורבן לראוי – ואכן זה סוג הדברים שהקריבו במקדש.

התורה אסרה להקריב דבש. הסיבה היא שדבש לא דורש ממך מאמץ. הלכת והקרבת. גם פירות נקראות דבש (כמו תמר). מה אתה עשית בשביל הקב"ה? הפרי יפה, אבל רחמנא שרירא בעיא. וקין הביא מפרי האדמה.

(ע"פ משך חכמה, פרשת בראשית)