יעקב האוברמענטש

החיים שלנו הם מאבק אחד גדול – זה מה שמגדיר אותם. הדיאלקטיקה אל מול היצר הרע.

יש 3 דרכים להאבק:

1. 1) דורון – להתחיל בטוב. לנצל אותו, לטייב אותו למעשים טובים וכך להרוויח ממנו בפועל, שהוא יתן מתנה. או לחלופין, לתת לו איזה מנחה קטנה, איזה "משקה", איזה בדיחה, ואז הוא עוזב אותנו לרגע.
2. 2) מלחמה – ללכת איתו ראש בראש. מלחמה ללא פשרות כולל אבדות וכאב. למלחמה אין סוף ואלימות רק גוררת אלימות.
3. 3) תפילה – כששני אלו לא עוזרים, כנראה כשאנחנו עומדים להפסיד ואין איך לרצות את האויב, אין ברירה- לפנות לעזרה מהשמיים.

3 הדרכים הם דרכי מאבק, אבל לא ניצחון. אי אפשר לנצח את היצר הרע אף פעם. הוא יגיע גם מחר וגם מחרתיים. אפשר לנצחו חד פעמית, או פעמים רבות, או להיכשל פעם אחד או פעמים רבות. אז מה התועלת בכל המאבק הזה אם הוא אף פעם לא מסתיים?

התשובה היא: להתחזק. בסיום כל סשן של מאבק מול היצר, האדם השלם יוצא מחוזק יותר ויותר, כך גם ביום למחרת הקרב יהיה קשה יותר, אבל הוא יתחזק יותר ויגיע לדרגות גבוהות יותר. מה שלא הורג, מחזק.

יש פה אלמנטים ניטשיאנים ברורים: החזרה הנצחית, המאבק, ההתחזקות. אבל ניטשה מדבר רק על 2 דרכים למאבק בעוד שהשפת אמת מדבר על 3- הוא מוסיף גם את התפילה, בעוד אצל ניטשה האדם שלא מצליח ב2 הדרכים האחרות מושלך לקרקעית האנושות. הדרך היהודית היא דרך של שילוב – מצופה מהאדם לעשות את המאמצים שלו, המאבק הוא מאבק ארצי ואנושי, אבל הוא לרגע לא שוכח ש"ראשו מגיע השמימה" – הוא מחבר שמיים וארץ.

כמו שהקדושת לוי שאל, למה צריך גם דורון ומלחמה (גשמיים) וגם תפילה (רוחנית)? אלו שהצדיקים האמיתיים מתפללים שהדורון והמלחמה באמת יעזרו ויעשו את הפעולה שלהם…

(ע"פ שפת אמת תרנ"ד, תרס"ג)